אני מנסה לאחרונה למצוא כמה שיותר סיבות להיות בחוץ. הליכות, סתם לשבת איפושהו, לצאת לאכול או סתם לטייל.
לא אוהבת להתקע יותר מדי בבית. זה מדכא וגורם לי להעלות קילוגרמים כשגם ככה יש לי מספיק מיותרים.

ואולי זה דווקא טוב.

אני מחדשת קשרים ככה. טוב.. חלקם. אני עדיין ממשיכה להרחיק מעצמי אנשים שאני לא רוצה קשר איתם.

כמו הפודל. למרות שפה היא מפגרת.

אחרי שאנחנו בסוג של כאסח לא ברור על הקשר בנינו [היינו חברות מאוד קרובות לפני מספר שנים] החלטתי לכתוב לה מכתב שבו אני מתארת כל מה שאני חושבת עליה, על הקשר שלנו ועל ההתנהגות שלה שגרמה לסיום הקשר הזה. ועל העובדה שהיא מפגרת. כן, בעיקר על זה.

שלחתי לה את זה בסקייפ בתקווה לתגובה כלשהי, למרות שהבהרתי את זה שאני לא מצפה ממנה להשלים להתפייס ולהמשיך להיות החברות הכי טובות. כתבתי שהגיע הזמן שנסיים את כל הסיבוך הזה. גם אם לא יצא מזה כלום. לסיים את הקשר בטוב.

היא אמרה שהיא צריכה איזה כמה ימים לחשוב, אבל אחרי שבוע עדיין לא החזירה תשובה. בכיתה היא התעלמה ממני כהרגלה. במיוחד כי ליה היתה איתה, וליה הרי כל כך לא אוהבת אותי. הפודל מושפעת מליה וזה ידוע כבר.

כתבתי לה אחרי שבוע שחבל שהיא זורקת את הכל לפח, ומאז היא ממשיכה להתנהג אלי כאילו אנחנו זרות. זה משעשע דווקא.

היום יצאתי עם דניאל להליכה כהרגלנו וראיתי את הפודל בתחנת דלק שעצרנו בה. שתינו מסתכלות אחת על השניה ואד עליה. דניאל חוזרת לאיטה למקרר ומחזירה לשם את הבלו שלקחנו. שתינו מחייכות חיוך דפוק ויוצאות משם בריצה בתקווה שלא תראה אותנו.

אני לא מפחדת ממנה, גם לא אכפת לי שהיא תדע שהייתי שם. אכפת לי מזה שהיא שוב תתחיל לחפור לכולם עלי, כמו שהיא תמיד נוהגת לעשות.
"אוי את לא מבינה ראיתי את אליס בסונול, היא כל כך מכוערת. היא היתה שם עם דניאל. שתיהן פרות מפגרות" או עוד משהו בסגנון בקול הפרחי שהיא אימצה לעצמה לאחרונה. והמצחיק הוא שליה, ה"חברה" שלה [שתמיד מזניחה אותה ברגע שחבר שלה מגיע ומשאירה אותה לשבת לבד עם הטלפון והאוזניות] שהיא מרכלת איתה עליי כל הזמן ומסתכלת עליי ככה, גדולה יותר ממני. וגרוע מזה - היא היתה אנורקסית לפני שלוש שנים, אני סתם הייתי במשקל טוב. והיא השמינה..

אני ממשיכה להוריד בתקווה רבה שאני לא אמשיך להעלות חזרה כמו שקורה לי לאחרונה. נמאס לי להתנהג כמו יויו, אבל מצד שני אין לי כוח להמשיך להקפיד עם דיאטון. כל פעם שאני מחליטה שאני כן עושה את זה, אני ממלאה משהו, אומרת לעצמי "כל היום אני כותבת!" ושוכחת כרגיל. נזכרת רק אחרי איזה שבוע.

עכשיו לחכות לשקילה של עוד 3 ימים ולקוות שסוף סוף אני אראה 74. זה משהו שלא ראיתי כבר מעל לשנה..