*אני דווקא מאוד אוהבת ילדים קטנים. עד הרגע שיש לי סיבה לבלות איתם יותר משעה רצופה ואז אני מדמיינת במוחי מה אני אעשה להם את ימשיכו.

*אני לא מעשנת כבר כמעט כשנתיים, אבל עדיין בא לי סיגריה לפעמים אז אני מעשנת אחת בסתר. זה לא עולה על אחת לחודש אז אני לא מייחסת לזה חשיבות.

*לא פעם ולא פעמיים ראיתי מישהו באוטובוס עם משהו שאני מאוד רוצה וקיוויתי שבטעות הוא ישאיר את זה על המושב כדי שאני אוכל לקחת את זה.

*זה גם נכון לגבי ארנק מלא בכסף.

*מאז שאני קטנה אני חולמת על שיער חלק, מה שלא התברכתי בו. השיער שלי גלי בימים טובים ולא ברור ומלא קשרים בימים גרועים. אני מכורה לפנים ומחליקים מגיל צעיר, ולפני שקיבלתי את המחליק הראשון שלי, השתמשתי גם במגהץ.

*כשהייתי קטנה ואמא שלי היתה מביאה לי לנסוע להוציא כסף מהכספומט [10 דקות נסיעה, חצי שעה הליכה] הייתי לוקחת לעצמי 50 שקל וקונה לעצמי צעצוע. אני די בטוחה שהיא ידעה על זה אבל לא באמת אמרה לי כי לא ממש היה לה אכפת, כל עוד היא לא צריכה לעשות את זה בעצמה.

*את הבתולים שלי איבדתי בגיל 14, ועד היום אותו אדם לא יודע שהוא היה הראשון שלי. הוא היה האהבה הראשונה שלי אבל התייחס אלי כמו אל חרא.

*בנוסף לבלוג הזה יש לי בלוג לא אנונימי שבו אני כותבת כבר שנים ארוכות, מאז שאני קטנה ומאז שהיה אפשר לקנות פרו [שזה אגב, היה חלום שלי] אבל לאחרונה נטשתי אותו כי יותר קל לי להתבטא בצורה אנונימית מסתבר.

*למרות שאני נגד סמים ושתיה מוגזמת, עדיין יש בי חשק קל למצוא כדור אקסטזי סתם כי אני אוהבת את ההרגשה.

*נכון גם לגבי מריחואנה\חשיש אבל פחות.

*כשהייתי בגיל 13-14 התעמקתי בעולם האנורקסיה והבולמיה בישראבלוג והתחלתי לכתוב למגירה [קובצי טקסט על המחשב בתיקייה בלתי נראית, גם אז פחדתי מביקורת] יומן אכילה ויומן בכללי [סיגריות, אלכוהול, סמים, דברים שעשיתי באותו יום]. בין היתר שמעתי קול שבראש שלי שמדבר אליי וניסיתי לתנתק ממנו כל כך. אולי סתם הייתי שיכורה, אבל אולי באמת הייתי כמו כל שאר המופרעות.. הייתי בולמית במובן כלשהו ואובססיבית למשקל שלי שצנח מהר בעקבות סמים קלים וכמויות גדולות של אלכוהול. 

*תמיד חלמתי להכנס לעולם המוזיקה אבל תמיד כשלתי. השירים שהקלטתי היו נוראיים שמחקתי, לנגן על גיטרה לא הצלחתי ונגינה על תופים נגמרה אחרי חודשיים.

*אני נכנסת לדכאון בקלות. במיוחד כשאני נשארת לבד לשבת קצת ושומעת קולות של אנשים שלא מייחסים אליי חשיבות רבה. בעבר ניסו לטפל בזה אבל סירבתי לטיפול אז זה נשאר. לפעמים זה בא ברגעים הכי לא נכונים.

*גם אמא שלי היתה מופרעת אכילה במובן מסויים והגיעה ביום אחד למשקל של 37. כל כך קינאתי בה ושנאתי את זה. כיום היא במשקל תקין אבל עדיין קטנה ממני.. ואני נרתעת כל פעם שיש לי סיבה לפגוש אותה.

*אני חושבת שאני צריכה עזרה אבל מפחדת לבקש.