אני מתנדבת עם הכלבה שלי אצל אישה מבוגרת, לא מזמן חגגה 90. האישה היקרה הזו גידלה לה ילדים יפים, נכדים ונינים. היום נמצאת בבית אבות במרכז העיר- ולמרות זאת יוצאת מהחדר רק כשיש לה ליווי צמוד.... כי הרגליים כבר לא כמו פעם...
אז אני מגיעה בקביעות בכל יום חמישי פעם בשבוע אבל בשבוע שעבר נאלצתי לבטל את המפגש, שלחו אותי להחליף בעבודה כי הם נתקעו ולי האמת קצת חסר כסף... היא לא הסכימה שאבוא לאחר הצהרים... ומפה לשם הרגשתי ממש רע שאני לא מגיעה.
ביום שישי הגעתי אליה בלי הזמנה עם ברכת שנה טובה שציירתי, וצנצנת ריבה... העיניים שקיבלו אותי היו מלאות דמעות של התרגשות, היא ישבה שם- מוכנה ליציאה, לבושה בשמלה מהודרת, מרחה לק, עגילים ותכשיטים, מסורקת וכולה מוכנה ליציאה שרק יבואו לקחת אותה לארוחת שישי... כשראיתי אותה ככה פתאום הבנתי, הבנתי מה זה להיות זקן. להיות היחיד בתוך בית לבד, בית שהוא אפילו לא שלך. בלי חברים או מכרים כי הרוב מתו. וגם אין בעל, כי גם הוא נפטר. ואין למי להכין אוכל. ואין יותר את כל מה שהיה עד עכשיו כמו לדאוג לאחרים... זה רק להסתמך על הרצון הטוב של אנשים לבוא לבקר, לדאוג, לדבר בטלפון. וגם אם הם מגיעים, זה בטח לא ממלא חלל של שבועות שלמים לבד.
וחלילה לא אומר שהמשפחה שלה לא דואגת לה, הם לא נותנים לה להישאר לבד לא בשבת ולא בחג, אבל אני מבינה שגם להם זה קשה. לארח. ועוד אדם שלא יכול לעזור, ורק מבקש שידאגו לו... מי אני שאשפוט בכלל...
ומנגד לראות אותה יושבת באור חשוך בחדר ורק מחכה שיבואו לקחת אותה.... שבר אותי לגמרי. נחנקתי שם. הלכתי לפתוח חלון , הייתי חייבת אוויר שם.
היא נגעה בי לגמרי. בנפש. בפנים.
ומאז אני תוהה כמה זמן יכול אדם לחיות בצורה הזו, כשהוא מרגיש שהוא נטל גמור על החברה, כשהוא מסתמך רק על טוב ליבם של אחרים... כשהוא מוותר כבר מזמן על היכולות החברתיות שלו.
גם לי זה יקרה? ההורים שלי עוד רגע שם. מה אעשה כשזה יקרה?
אפשר פשוט לחיות את הרגע, אבל מידי פעם בשעה מאוחרת כשהמחשבה הזו מתגנבת לי לראש אני נטרפת. זה מסובב לי את כל מה שאכלתי היום.
חלומות קסומים. לילך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
