בקצה ההר יש אוצר.

היום בשעה 21:00 מתחיל חופש של 4 ימים.

נוסעים לקיבוץ.

אני כל כך אוהבת לנסוע לקיבוץ!

מעבר לעובדה שאני אוהבת ממש את המשפחה שלו. את אמא שלו שהיא נשמה, את אבא שלו, שלמרות העקשות- הוא זהב. אחותו שהיא פשוט אחד האנשים הכי אוהבים ומתחשבים שיש. 

ומעבר לעובדה שאני מאוהבת באופן חסר תקנה באחיין שלו בן ה9 חודשים (שזה בדיוק הוא, רק בפיצולק ומתוק וקסום ושובב וחייכן)

ומעבר להכל....

השקט. הנוף. להיות באמצע שומקום.

בא.לי.עכשיו!

מחכה בקוצר סבלנות.

הגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים.

החלטתי שאני חוזרת לרוץ. מחר יש לי יום חופשי- אני יוצאת לרוץ.

החלטתי שאני מחפשת עבודה חדשה. אין טעם בעבודה שהיא בקושי מכניסה, ולקחתי אותה רק כי אני מאוד אוהבת ילדים ולעבוד עם ילדים- כשאני לא נהנית בכלל בעבודה. עד כמה שהילדים האלה חמודים- ככה הגננות מעצבנות. זה פשוט לא שווה את העצבים שלי.

החלטתי שאני לא לוקחת אנשים באופן אישי. אנשים הם יצורים אגואיסטיים, ואני נפגעת יותר מידי בקלות. אז לא עוד.

אתמול היה לי ערב ממש כיף. חבר שלי חזר מוקדם מהלימודים ופשוט לא עשינו כלום ביחד על הספה.

לשם שינוי אף אחד לא התעסק בטלפון שלו, הטלוויזיה לא דלקה ולא היו כל מיני מטלות בית לעשות. פשוט היינו.

שכבנו על הספה, בתנוחת ראש רגליים מצחיקה כזאת שאני נשענת לו על הבטן והוא נשען לי על הברכיים. 

דברנו על הכל ועל כלום, וצחקנו משטויות, אח"כ בישלנו יחד. התגעגעתי לזה ממש!

אנחנו, כמו רוב האנשים בעולם, נוטים לפול לשיגרה מתישה של חיי היומיום עבודה / לימודים, מטלות בית: קניות, נקיונות, כביסות. שוכחים את הדברים הקטנים שמחזיקים אותנו ביחד.

לפני אתמול היו לי שבועיים שוחקים. עבדתי סופ"ש. עבדתי כל יום מ-8 בבוקר עד 20:00-21:00 בערב. חזרתי לבישולים, נקיונות, כביסות. עייפות מצתברת שהרגשתי שגומרת אותי. 

אני מרגישה שאתמול נתן לי אנרגיות. יום אחד שחזרתי מוקדם מהעבודה והיינו רק אנחנו.

הזכיר לי קצת כמה אני אוהבת את הבנאדם הזה שאיתי. 

הזכיר לי כמה אני מתגעגעת אליו. אלינו.

בא לי לקחת אותו וללכת לאיזה מקום מבודד בסוף העולם. רק אנחנו והשקט.

תזכירו לעצמכם את הדברים שעושים אתכם מאושרים. הדברים הקטנים שעושים לכם טוב.

זה כיף. זה משחרר.

שיהיה יום נפלא!

לא יודעת למה נפגעתי ככה. במיוחד בהתחשב בעובדה שזה בכלל לא הפתיע אותי.

כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי לא לשפוט התנהגות של אחרים בהשווה לאיך שאני הייתי מתנהגת באותו מצב, ועדיין.

איכשהו, כל פעם שאני אהיה בתל אביב, את תהיי היחידה שבטוח אני אגיד לה, אפילו אם אין שום סיכוי שנפגש כי לי אין זמן ולך אין. את תמיד תדעי. וזה לא שאין לי עוד חברות בתל אביב. יש לי לא מעט. אבל את תמיד היית במקום קצת אחר מהם ברשימה. כל מה שקשור ללהגיע/ לעבור/ יש סיכוי קלוש- קודם כל להגיד ל-לֶלִי אולי היא פנויה, אולי נפגש.

והינה, כשאת מגיעה לפה, ומלבד החברים של בולי, את לא מכירה כאן אף אחד, ועדיין את לא תחשבי על לצלצל. ואת אומרת שזה בגלל שהגעתם מאוחר בלילה וישר הלכתם לישון. ואני מאמינה לך שזה נכון. וגם אם לא היה לך זמן בכלל בסופ"ש, זה לא שלא ידעת יום- יומיים- שלושה לפני... זה פשוט לא היה לך במודעות, וזה בסדר. אני לא מאשימה אותך. אבל תודי- יש בזה משהו מעליב. כמה פעמים כבר אמרת לי שאם אני בתל אביב ואני לא אומרת לך את הורגת אותי? טריליון. ואת מגיעה לפה כמעט כל סופ"ש שני, ולא אומרת כלום.

הבנתי כבר שאת לעולם לא תרימי טלפון מיוזמתך, וזה בסדר, לא מפריע לי להיות זאת שיוזמת. אבל אני אשמח לדעת אם אני נלחמת על משהו שכבר מת, על משהו שכבר איננו עוד, כי זה קצת מרגיש ככה.

לפני שנתיים הייתה לנו שיחה ממש עמוקה ואמרת לי שכמעט אין לך בכלל חברות בנות, כי אי אפשר לסמוך על נשים. 'נשים הן שק של נחשים'- והסכמתי איתך. אמרת שנפגעת מלא פעמים מבנות שטענו שהן חברות שלך, ושאכפת להן, כשלמעשה לא אכפת להן מאף אחד מלבדן- וידעתי בדיוק על מה את מדברת בלי שתצתרכי להסביר. לא חשבתי שגם הקשר שלנו יראה ככה, אבל לאחרונה יש לי קצת תחושה שאת פשוט 'לא סופרת אותי', וזה מעליב.

את יכולה להגיד כמה שאת רוצה שאין לך זמן לנשום, אבל אל תשכחי שיש לי אותך גם בפייסבוק וגם באינסטגרם, ואני רואה בדיוק מה קורה בחיים שלך, כי את דואגת לעדכן את כולם. אני לא מצפה שתדברי איתי כל יום וגם לא מחכה לשיחת נפש של שעות, אבל בימים שאני שולחת לך וואטסאפ- את יכולה לענות, גם אם זה לא מיד. המינימום של יחס בתגובה.

יצא לי פוסט ממש ממורמר וזאת לא הייתה הכוונה...

בכל מקרה...

עד הפעם הבאה.