רציף ¾9

אתה עובד כל הזמן

אני שוכבת במיטה עם המחשב

אתה נוסע לארוחות שישי אצל אמא

אני לא יכולה לחשוב על דבר יותר שקט ועצוב מארוחות שישי עם ההורים

אתה בטח תשמור פסח 

אני בטח אטחן במבה לא כשרה לפסח 

אתה בטח תעשה את החג עם המשפחה

אני בטח אקיא את הבמבה כי אני לבד בבית וריק לי בנפש

אתה מחייך ומחפש דרכים לגרום לאחרים לחייך

אני בוכה במיטה און & אוף

אתה מנסה לשמור על הקשר בינינו

אני מנסה להרוס אותו

אתה עוזר ונותן מעצמך המון גם אם אתה לא מספיק לישון ויש אחרים שיכולים לעזור 

אני לא מצליחה להבין איך אתה בסדר עם זה שלא נפגשנו כמעט חודשיים ולא דיברנו כמעט שבועיים ואיך אתה מרשה לעצמך לחייך ולשיר לי בטלפון 

אתה מבוגר אחראי

אני ילדה אנוכית

אתה אומר שאתה אוהב אותי

ואני מניסה להבין למה ואיך זה ייתכן

אבסורד לחלוטין

ובכל זאת, כבר כמעט 8.

אז... אני כותבת לך פוסט שלם כי פתאום התחשק לי לשאול למה אתה אוהב אותי. כן.

לא. האמת שלא. כתבתי את הפוסט בעיקר כדי לספר לך שאני לא רוצה להיות לבד בבית בחג. לא שזה ישנה משהו