עמוד דום

לפעמים עולה בי התחושה,

ש"לקחת" את השנים היפות שלי.

שנים בהם הייתי יפה וחמודה ובעיקר צעירה ואולי גם קצת תמימה.

שהעיניים שלי ברקו כשהייתי איתך.

שאהבתי אותך נורא ונראה לי שגם אתה אהבת אותי.

ושמרת עלי והיית אהובי.

ולפעמים גם עכשיו, כשאני רואה איך כולם מתחתנים,

ולאט לאט כל הטובים נתפסים,

וכמעט כולם חומקים לי מבין הידיים.

וכמה שאני לא מנסה למלא את היום, מבוקר עד ערב,

בפעילויות חברים וספורט, לפעמים גם אני נשברת.

ואז אני מתחילה לבכות חרישי כשזרם המים נוחת על גבי.

כי אין מקום טוב יותר לבכות מאשר במקלחת,

כשמתנקים מכל המחשבות והגעגועים.

מצד אחד אני שמחה שזכיתי לאהוב עם כל הרגש ובכל העוצמה.

מצד שני אני עצובה שמצאת לי תחליף כל כך מהר. וכל כך מרגיז שהיא דומה לי.

וכל כך עצוב שהיא בטח יותר טובה בשבילך.

ושאתה בטח מאוהב ושטוב לך.

היום ראיתי משפט

כל אחד מיוחד, בדיוק כמו כולם.

כמה שזה עצוב ככה נכון.

והנה אני שוב בשוק הבשר הגדול.

אפילו סטוץ חד פעמי מתקשה למצוא.

ממציאה לעצמי אלף ואחת תירוצים למה לא

במקם להשתחרר ולזרום ולהנות

אני פשוט יודעת שמיד אחרי זה אני אתחיל לבכות.

לבכות שאני כבר לא נאהבת כמו שהייתי רוצה וכמו שהייתי

ושרואים בי יותר חתיכת בשר עם תחת וציצי.

לא יודעת אם זה ההורמונים או הגעגועים. אבל אתה חסר לי.

חסרה לי אהבה. חסר לי החיבוק. חסרות לי המילים-

אני אוהב אותך.