אז קראתי הכל עכשיו, מהסוף להתחלה. זה מוזר שהכל היה אני. ובכל זאת, אני מבינה את זה טוב מדי בשביל שזה לא יהיה אני. זה מרגיש כל כך זר. 

חשבתי לרגע לשלוח לך את הקישור, כי זה ימחק עוד מעט ואם אני לא אשלח לא תקראי את זה אף פעם. ואז חשבתי מיד שזה טעות וזה לא יוביל לשום מקום טוב. ואז חשבתי שאז מה? למי איכפת בכלל? (הרגע אני מבינה שלי. אני לא מתכוונת תתת לזה לשאוב אותי שוב. אני במקום אחר עכשיו ואני לא מוכנה לחזור לשם בחיים.) ואז חשבתי שאני אצטרך להסביר כל מיני דברים. שאני בסדר עכשיו, שכל הדרמטיות הזאת היתה דרמטיות. זה עבר ונגמר והכל סבבה. 

ואני חייבת ללכת, וזה פשוט לא מספיק חשוב בשביל אני אסיים את המחשבות האלה עד הסוף. כתבתי מספיק בשביל לחזור להיות אני של עכשיו ולהבין שאין שום סיבה וטעם לשלוח לך את זה.