אני חייבת להודות בזה, למרות שאני לא רוצה: אני לא מצליחה להפסיק להתגעגע אליך, ולחכות להזדמנות להיפגש איתך שוב. אני גם אשקר אם אגיד שזה עושה לי יותר רע מאשר טוב... בסוף, כשאני חושבת עליך, האסוציאציה הראשונה שעולה לי היא ביטחון, ואתה יודע כמה הוא חסר לי בחיים.

יש הרבה דרכים לתאר איך אני מרגישה כשאני איתך פיזית, אבל "בטוחה" היא העיקרית שבהן.
אתה הבן־אדם היחיד שלמרות שנפגשתי איתו רק פעמיים בחיי, אני יודעת שאם אצטרך, אוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות.
כתבת לי: "את יודעת שהייתי שמח לקשור אותך ולהפוך אותך לאדומה לגמרי, אבל בחיים לא מקבלים כל מה שרוצים". שיתפת שיש לך ניסיון בשליטה, כי רוב הפרטנריות שהיו לך כן היו בקטע. כיום אין לי ספק שלא שיקרת, כי אתה ממשיך לשלוט בי גם עכשיו, בלי שנחליף מילה.

אני מרגישה כאילו, בלי שזה אי פעם נאמר, נשללה ממני הזכות לפנטז על כל אחד אחר.
וזה העונש שלי - על כך שהעזתי לנסוע חזרה לגרמניה, שהעזתי לנסות לשמור איתך על קשר גם אחרי שחזרתי לארץ, שהעזתי לנסות להימשך לכל מי שהוא לא אתה.
אני מרגישה כאילו אתה היחיד שעליי לדמיין בזמן שאני גומרת שוב ושוב עם צעצוע שמדמה רק במעט את מה שאתה מסוגל לעשות בקלות באצבע או שתיים, כאילו יהיו השלכות לכך שאעז לדמיין מישהו אחר; מישהו שבדיוק כמוך, ישים לי כרית מתחת לברכיים בזמן שאני על הרצפה, יסתכל לי בעיניים ויגיד כמה יפה אני תוך כדי שהוא סוטר לי על הלשון עם הזין, ושנייה אחרי, כבר יביא אותי למצב שאני נחנקת, מזילה ריר ודמעות.

אבל אתה יודע טוב מאוד שמי שזה לא יהיה, גם אם הוא יעשה את אותו הדבר, הוא לא יהיה אתה. איתו לא ארגיש אותו דבר, ואיתו לא אהיה כנועה וממושמעת באותה רמה, כמו שתמיד אהיה איתך.

באחת מהפנטזיות שלי, אני מדמיינת אותנו בחדר שלך. אתה יושב על הכיסא ואני מולך על המיטה, ואני אומרת שהבאתי איתי הפתעה קטנה. אבל לפני שאוציא אותה מהתיק, אנחנו צריכים לדבר. אני מסבירה שלמרות שהרגשת שפגעת בי וניצלת אותי, בפועל רק פגעת, וגם זה בדרכים שעליהן כנראה לא חשבת. אחר כך אני מטיחה בך את כל מה שהצטבר בי מהרגע שנפרדנו לשלום, ואנחנו מנהלים שיחה שבה אתה מצליח להבין ולהפנים את כל הנאמר. אני יודעת שתצליח.
ואז אני אומרת לך, "And you didn't use me… But I want you to", ומוציאה את ההפתעה: חבל עבה בצבע סגול כהה, שאיתו תוכל להשתמש בי באיזו צורה שתבחר. אחר כך כבר נחליט מי ישמור אותו למזכרת.
בנקודה הזאת מפסיק הדמיון, וכמו בלופ אינסופי חוזרים על עצמם כל הזיכרונות מאותו ערב ומהקודם לו, מתערבבים זה בזה, ולא מפסיקים לרדוף אותי.

מה זאת כל המאגיה הזאת, הקשר הקארמתי הזה? איפה לעזאזל הכרנו בחיינו הקודמים, ומה לעזאזל קרה שם, שכך נקשרתי אליך, בידיעה שבחיים האלה לא נוכל להיות ביחד?
אם אני מנסה לדמיין איפה זה היה ומתי, עולה לי תמונה שבה אנחנו הולכים מחובקים בגינה של בית פרטי גדול בכפר ירוק, לבושים בלבוש שמסגיר ששנינו משרתים במאה ה־16 (מוזמנים להריץ חיפוש בגוגל, זה סגנון לבוש מאוד ספציפי). אין לי צורך להיעזר בדמיון מודרך כדי להגיע לאותה תמונה; היא פשוט חקוקה לי במוח.
כמו שאני תמיד אומרת, קשה להמציא דברים כאלה, והלוואי שיכולתי לומר שאני סתם ממציאה את כל זה.
ובכל זאת, אותה תמונה חוזרת אליי ברנדומליות, בדיוק כמו התמונה שבה אנחנו במלון בפראג, ואתה מרים אותי מהתחת שנייה לפני שאתה חודר אליי, רק בשביל לרדת לי במשך עוד כמה שניות. כל התמונות האלה יחד לא מרגישות כמו דמיון ובדיה, אלא כזיכרונות של דברים שבאמת קרו - וזה מטריד ומפחיד מאוד. אבל גם מנחם, במידה מסוימת.

אדוני, אולי תסכים לשחרר אותי? בבקשה… בוא נתקדם, לשנינו מגיע למצוא אחרים שנוכל באמת לאהוב.

ואולי אתה כבר מזמן התקדמת… ואני? כמו סתומה, ממשיכה לחכות לך...
כי אתה הרי יודע שלא משנה איפה, ולא משנה מתי -
אם תצווה עליי, מיד ארד בשבילך על הברכיים. כמו ילדה טובה.
תמיד אהיה מוכנה לקבל אותך לתוכי. 

ברוב החלומות שלי אתה לא מדבר, כמעט אילם. וכשאתה כן מדבר, לפעמים אלו דברים הגיוניים, ולפעמים אלו דברים הזויים כמו עברית שוטפת, כשבמציאות אתה יודע בערך שלוש מילים: שלום, יפה ויפיפייה.

אבל אתה ממשיך לחזור אליי, בכל מימד אפשרי...
רק כדי להזכיר לי עוד אקסטרה פעם, גם בלי לומר מילה,
כמה באמת קשוח זה יהיה לשכוח זה את זו.