תכננתי לכתוב כל יום, אבל לחיים לפעמים יש תכניות אחרות. 

ביום חמישי היה לי יום די טוב. הבעיה היחידה בו הייתה שלא אכלתי משש בערב באותו היום, והלכתי לישון בשלוש בבוקר. ועשיתי גם ספורט. שתיתי קצת אלכוהול, אבל זה הכי לא נחשב בעולם. מצד שני, זה הרבה בשבילי כי אני בד"כ נבהלת לגמרי מלהכניס לגוף שלי כל דבר שהוא קצת לא בריא, בעיקר אם זה ליד אנשים ולא חלק מבינג'. זה חלק מההפרעת אכילה בכל מקרה.

לפעמים אני כ"כ נהנת לא לאכול. כאילו לכמה שעות ביום אני יכולה לשכוח שיש לי הפרעת אכילה, כי אין דבר כזה אוכל. וזה נעים לי, אפילו שאני יודעת שזה לא אמור להיות ככה. אז לפעמים אני אוכלת בכל מקרה כי אני יודעת שצריך, אבל לפעמים זה קצת מנצח אותי ואני נהנת מהרעב יותר מדי בשביל לעזוב אותו. 

ביום שישי אכלתי באחת הארוחות שלוש מנות. שלוש מנות קטנות, אז לא התפוצצתי או משהו כזה. אבל עדיין, הקשבתי לדחף, אפילו אם רק למעט זמן. זה קורה לפעמים אחרי שאני צמה לזמן ארוך, אז די ראיתי את זה בא.

כשחזרתי הביתה, בסביבות אחת עשרה, אכלתי ארוחה אחת והפסקתי, אפילו שהדחף אמר לי דברים כמו "לא אכלת מלא זמן, את צריכה לפצות על זה" וכל מיני כאלה. ידעתי שזה יגיע אז בדרך הביתה ממש הכנתי את עצמי לזה, וכתבתי את כל מה שהוא הולך להגיד לי ומה באמת רציונלי. שום דבר ממה שהוא אומר לא רציונלי, וכשהגעתי הביתה וזה הלם לי בראש הצלחתי להבין ששום דבר ממה שהוא אומר לי פשוט לא נכון. אז הצלחתי, ויצאתי מהבית כשאני שבעה אבל קלילה. וכ"כ גאה בעצמי. חגגתי את זה, חייכתי, פירגנתי לעצמי. זה לא מובן מאליו.

כשחזרתי הביתה שוב כבר לא הזכרתי לעצמי, אני לא בטוחה למה. ואז אכלתי שלוש מנות. קטנות, אז לא התפוצצתי, אבל הקשבתי לדחף. זה לא הוריד מהגאווה של קודם, אבל זה לימד אותי שבכל פעם שאני מגיעה הביתה רצוי שאקח רגע ואזכיר לעצמי שאין לי סיבה להקשיב לדחף. בלי לפחד, פשוט להיות מודעת. אני כן גאה בעצמי שהפסקתי את זה ולא הפכתי את זה לבינג'. ואני עוד יותר גאה בעצמי על זה שבלילה הייתי ממש בדיכאון ולא יצאתי, ובמקום לפנות לאוכל ולהדחיק את מה שאני מרגישה כמו בד"כ, פשוט שכבתי במיטה ובכיתי. בטירוף. הרגשתי כאילו אני משתגעת, הפחד הכי גדול שלי. הכאבתי לעצמי קצת, ואז באמת נבהלתי. לפעמים כשהכאב הנפשי ממש חזק, מנחם להרגיש כל כאב חוץ ממנו. זה מוזר, זה מבהיל, אבל משום מה זה נכון. ובכל זאת לא הלכתי להדחיק כלום, המשכתי להרגיש הכל, המשכתי להיות משוגעת ולפחד מזה. וזה פשוט עבר. זה היה כואב, זה היה קשה, אבל שרדתי את זה. וקמתי כמו תמיד, אני הרגילה, רק חזקה יותר. כי הצלחתי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי ושרדתי. איכשהו דווקא כשאני מרשה לעצמי להיות קצת משוגעת, אני נהיית טיפה יותר נורמלית בבוקר. 

אתמול היה יום מדהים מבחינת אכילה. ארבע ארוחות, בכל אחת מהן מנה אחת, עם ירקות ומרק והכל. מדהים. בריא. לא צמתי, לא אכלתי מעט מדי, ולא אכלתי יותר מדי. לא הייתי בשום נקודת קיצון. הייתי פשוט נורמלית. יצאתי מהביתה, חזרתי אליו ואכלתי כרגיל. והרגשתי. המון. נתתי לעצמי להרגיש. תמיד מדהים אותי כשאני מצליחה לעשות את זה. אז ניגנתי ושרתי וכתבתי קצת. ואז לא היה לי כוח לעשות שום דבר אז פשוט שכבתי במיטה ובהיתי באוויר, ודמיינתי דברים בעולם מקביל טוב יותר. לא פגעתי בעצמי עם אוכל. לא הסחתי את דעתי באובבסיביות עם אנשים או סדרות. פשוט הייתי, הרגשתי. זה היה באמת מדהים, אפילו שהרגשות עצמם היו קשים.

וזהו. היום זה היום. ובינתיים אני אחלה. אכלתי ארוחת בוקר מסודרת ובריאה, ואני מרגישה טוב עם זה. 

הימים המדהימים האלה שבהם אני מצליחה לעשות את מה שבחיים לא חשבתי שאצליח.. הם שווים את הכל.