מזמן לא כתבתי. האמת היא שכשהתחלתי לכתוב פה הייתי ממש במצב של הכל או כלום.. האמנתי שאני מתקדמת במסע רק אם אני מצליחה או מפשלת ממש בקטנה, ואם כבר נשברתי ונפלתי חזק אז צריך להתחיל מסע חדש. אני לא יודעת מה הרגע המדויק שבו שיניתי את דעתי, אני מניחה שכמו כל דבר בחיים זה היה תהליך, אבל אני יודעת מה הרגע שבו ממש נפלה עלי ההבנה שאני מסתכלת על זה לא נכון. ישבתי עם האחיינית שלי על המיטה של אחי הקטן. זו מיטה נפתחת, מאלה הישנות, שהחלק הנפתח שלהן לא עולה למעלה. ישבתי איתה על החלק התחתון של המיטה, ופתאום בלי שום אזהרה ראיתי אותה מנסה לעמוד. מסתבר שהיא עושה את זה כבר ופשוט לא הייתי מודעת. היא תפסה את המיטה העליונה והתחילה לנסות להעלות את התחת כדי להתיישר. ונפלה. היא לא בכתה, ואפילו לא עצרה לקחת אוויר. היא פשוט שמה חזרה את הידיים הקטנות שלה על המיטה העליונה והתאמצה להעלות את האגן. ושוב נפלה. הקטע המעניין הוא שהיא לא אמרה לעצמה "אני רוצה לעמוד אבל אני לא מצליחה אז נמאס לי". היא רצתה לעמוד. ומבחינתה, להחזיק בחלק העליון של המיטה עם תחת למעלה היה לעמוד, כי היא לא יודעת אחרת. היא לא התבאסה כשהיא נפלה (ואני יודעת את זה כי כשהיא מתבאסת היא דואגת לעדכן אותי בבכי וצרחות), זה היה חלק ממש לגיטימי מהתהליך שהיא עשתה. ואז חשבתי על כל ההתפתחות שלה. היא לא מכריחה את עצמה לעמוד כשבא לה לשבת. היא לא מתבאסת כשהיא מנסה לעמוד ונופלת. היא סופרת את הימים בהם היא לא נופלת כשהיא מנסה, ומתחילה את הכל מחדש אם לא הולך לה. היא פשוט חיה עם זה שיש דברים שהיא עוד לא יכולה לעשות, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך לנסות לעשות אותם. הקטע הוא שהיא לא מרגישה אשמה אם היא לא מצליחה, כי היא יודעת שזה מה שיש כרגע. היא תנסה כמה שהיא יכולה, ואם זה לא ילך אז לא נורא. זה המקום ממנו התחלנו בכל מקרה.

אז למשל כשאני רוצה לעשות ספורט אבל מרגישה שאני מתעייפת רק מהמחשבה על להתאמץ ולתת את כולי במשך שעה שלמה, אני אומרת לעצמי "יאללה אז רק ל10 דקות" או "אני יכולה לתת מעצמי רק שבעים אחוז ולא מאה". יש לי עדיין קול בראש שאומר "מה 10?! זה או שעה או כלום!!" או "איזה 70%?! אם את לא נותנת 100% מעצמך את יכולה כבר להשאר על הספה!!". ואני יודעת שזה הקול הישן, הביקורתי, זה לא משהו שאני מאמינה בו כבר. ולא אשקר, אני עדיין מאמינה לקול הזה המון פעמים. אבל להצליח להבין אפילו רק בחמישית מהפעמים שהקול הזה כבר לא רלוונטי זה הישג ממש גדול בשבילי. וזו הדרך לשינוי. כי על אותו משקל, אני יכולה להסתכל על התקפי האכילה האלה שיש לי. עד לפני כמה שבועות הייתי נותנת להתקפים האלה המון המון כוח. אם היה לי התקף אכילה, אין שוםםם סיכוי, אבל שום סיכוי, שהייתי יוצאת מהבית או אפילו מדברת בטלפון (!!) עם אנשים. שום סיכוי. אסמסים זה לגיטימי, אבל פחדתי שאם הם ישמעו את הקול שלי או יראו אותי הם ישר יעלו עלי ויבינו מה עשיתי. מעבר לזה, אם בטעות נפלתי ואכלתי יותר ממש שרציתי או שאולי אכלתי משהו שגרם לי לבחילה, קול בראש היה אומר לי "יאללה, אכלת, לפחות שיהיה שווה את זה. תאכלי כבר עד שלא תצליחי יותר". זה נשמע מגוחך, אני מודעת לזה. אבל הקולות האלה כל כך אמינים.. כבר פעמיים בשבוע האחרון יצאתי אחרי התקף אכילה. כאילו ממש ממש אחרי. התקף אכילה ואז מקלחת קצרה ולצאת. אפילו בלי לתת לשעה לעבור. זה טירוף בשבילי. ויותר מזה, אכלתי משהו שלא רציתי לאכול, ואז במקום לעוף על זה ולאכול עד שאני מתה מבפנים פשוט החלטתי שדי. עבר ואני מפסיקה. והפסקתי, אפילו שהרגשתי שכבר נפלתי ממש. אז כן, עדיין הייתה לי בחילה, אבל לא הגעתי למצב שכואב לי ללכת. וזה גם מה שהקל על עניין הלצאת ישר אחרי. 

אז אני הולכת להמשיך לחיות חיים לא מושלמים ולעשות החלטות שיש בהן פגמים, ולנסות הכי טוב וליפול החלק מהפעמים. כי זה החיים. ודי, די כבר עם ה"אני הולכת להיות רזה עד הקיץ הזה" או "יאללה 15 קילו בשלושה חודשים". כי זה סתם עושה לי לא נעים לשים לעצמי את הדד ליינים האלה. אני הולכת לנסות את המקסימום כבר היום. ואני הולכת לעשות את הכי טוב שלי כדי להיות בריאה ובלי הפרעות אכילה. ואני גם הולכת לרזות. בקצב שלי, בזמן הנכון לגוף שלי, ובלי שום לחץ מיותר. ולהנות מהדרך, כי זה בעצם החיים..

כבר בערך שבוע שאני מתרגלת הקשבה, קבלה, אהבה וכל המילים האלה שנשמעות קצת כאילו החלטתי לחזור בתשובה או ללכת למנזר בהודו. אבל האמת היא שפשוט קראתי את מה שהאישה מהקישור ההוא כתבה, והחלטתי ללכת על זה. כי אני אנסה הכל, מה כבר יש לי להפסיד?

אני גם כותבת כל יום, עושה מדיטציה לשתי דקות וקוראת מאמר אחד ביום ע קבלה עצמית או אהבה או מוטיבציה.. משהו מעודד. זו השגרה שלי, כי לא הכי הבנתי לאיזן שגרה היא מתכוונת. אבל לי זה מתאים.

בכל מקרה, הקשבה זה ממש חזק. הבנתי שבערך חצי מהפתרונות שלי לדברים שקורים לי בחיים זה "אני צריכה לרזות". כמו למשל, "אוף הם לא אוהבים אותי.. זה בגלל שאני שמנה. אני צריכה לרזות". לא יכול להיות שזה כי האופי שלי לא מתאים להם? אולי כי הייתי ביישנית ושקטה מדי? או אולי  ם כן אוהבים אותי? מאיפה לי לדעת? סתם כי הם לא הזמינו אותי פעם אחת ליציאה שבכל לא קשורה אלי?

או נגיד "אוף אין לי מה ללבוש, זה בגלל שאני שמנה. אני חייבת לרזות". יש מצב שזה כי אני שונאת לקנות בגדים אז אני נמנעת מלעשות את זה?

או "יצאתי מה זה מכוער בתמונה.. זה כי אני שמנה. איזה פנים עגולות.." או שסתם יצאה לי תמונה מכוערת? סתם כי לבשתי בגדים של בית והשיער שלי היה מבולגן?

בקיצור זה מה שקרה בימים האחרונים. הקשבתי לעצמי ולכל האמונות המצחיקות שיש לי בקשר לעניין הזה של השמנה. כל פעם חייכתי והסברתי לעצמי שיש עוד אופציות, שזו לא בהכרח האמת.

דבר שני שלמדתי- קבלה זה דבר ממש חזק. קבלה במובן של אקספטנס. פשוט לקבל את כל מה שאני מרגישה ולאהוב את זה ולכבד את זה.. ולהגיד משהו כמו "זה מה שקיבלתי בחיים, זה מה שיש לי כרגע, ואני אוהבת את זה". בערך כמו שאני אוהבת את אמא שלי, על כל הפגמים שלה.. אז ככה אני גם אוהבת את עצמי. ובכל פעם שעולה לי מחשבה של "וןאי אני חייבת לרזות לחתונה הזאת!!" או "שיואו אני חייבת להוריד 10 קילו עד פסח" אני אומרת משהו כמו "זה בסדר שאני מרגישה ככה, למדתי לקשר אהבה לרזון בילדות שלי וזה מה שאני מכירה.. אבל אני זוכרת שאני אוהבת את עצמי כמו שאני, והסביבה שלי אוהבת את עצמי כמו שאני, ואין שום צורך אמיתי שאשתנה"

אם אני מאמינה שאני רוצה להשאר בדיוק כמו שאני לנצח? לא.. ברור שאני אשתנה, אני כל יום משתה ומשתפרת ולומדת ומתפתחת.. אבל אני מאמינה עכשיו ששינוי טוב לא בא מזה שמישהו עומד עם גרזן מעל הראש שלי וצורח עלי שאני חייבת. אלא דווקא מזה שטוב לי עם מי שאני, ואני מאמינה בעצמי שאני יכולה בזמן שנכון לי ונעים לי להשתפר לאט לאט, בלי דד ליין.. 

ובינתיים זה אחלה. אפילו שאתמול אכלתי יותר ממה שרציתי. גם עצרתי את זה לפני שזה נפך לבינג', וגם לא הרגץי את עצמי אחרי זה עם רגשות אשם. פשוט אמרתי "זה בסדר, זה קרה כי זה חלק ממך, זה הרגל של שנים.. זה לא הופך אותך לפחות טובה או פחות חשובה או חכמה. הכל בסדר". כאילו אני אמא של עצמי, ועצמי זו ילדה קטנה שממש צריכה שיאהבו אותה אחרי שהיא פוגעת בעצמה ככה..

אני כותבת שוב אחרי שלושה ימים קשים של אכילה על הפנים.

קצת מתסכל אותי לפעמים שאני ממש יודעת מה לעשות, אבל לא מצליחה לעשות את זה ברגע האמת.

כל ההפרעת אכילה הזו יכולה להסתכם בזה שאני פוחדת מדי להרגיש. שאני לא מסוגלת לתת לעצמי פשוט להרגיש את מה שאני מרגישה. 

והנה אני יושבת עכשיו ומרגישה. מנסה לטשטש את זה עם כל דבר חוץ מאוכל. אבל עכשיו זה בקטנה. כשזה חזק אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. 

האמת היא שהדבר הכי נכון הוא פשוט להזכיר לעצמי שהתחושה הזאת תעבור גם בלי אוכל. אם אני פשוט אקבל אותה. אבל אני לא זוכרת. לא משנה כמה משפטים אכתוב על הקיר שלי, לא משנה כמה פתקיות יהיו לי על הארון. אני צריכה להזכר מבפנים. אני לא הכי יודעת איך, אבל אני אבין את זה. להיות נוכחת, לתת לעצמי להרגיש. זה המפתח. 

ממחר אני מתחילה מסורת של 5 דקות מדיטציה בבוקר. לקום 5 דקות לפני לא יעשה לי כלום. אני יכולה לחיות עם זה. 

אני מרגישה קצת מפורקת עכשיו. שלושה ימים של התעללות עצמית רצינית. 

אבל זה המצב.

זה מתחיל מלקבל את זה שככה אני. יש לי את ההתקפי אכילה האלה, וככה זה. הדחפים לא יעלמו מעצמם. אני צריכה ללמוד להתמודד איתם, או להכנע להם. אני מעדיפה להתמודד. 

לפעמים כשאני כותבת אני נשמעת לעצמי כ"כ אופטימית, למרות שמבפנים אני מרגישה לגמרי שבורה.

http://laurahoussain.com/how-to-stop-binge-eating-without-professional-help/

אני תמיד מוצאת דברים מעניינים כשאני לגמרי מיואשת. קראתי רק חלק, אני מודה. אבל העניין הזה של שגרה שבה מקדישים 20 דקות מהיום לדברים קבועים, זה נשמע כמו משהו שיכול לעבוד. מחר אתעמק יותר, כשאהיה קצת פחות עייפה ומטושטשת.