אני מעבירה ערוץ. ועוד ערוץ.
כבר שכחתי איך זה מרגיש שיש לך טלויזיה.
לא מסך מחשב. טלויזיה אמיתית, עם ערוצים.
אני שוכבת במיטה החדשה שלי. ואז נופל האסימון.
זה מה שהיה חסר לי. העצמאות שלי.
אומנם הייתי צריכה להקריב 3 קומות וכמות נכבדה של כסף (שיכל להיחסך)
אבל אני מביטה בחדר הקטן והשירותים הקפואים והטלויזיה.
ונותנת לתחושת האושר והשלווה לאפוף אותי.
למה אנחנו כבני אדם,
גם כשאנו יודעים שמגיע לנו יותר,
והעולם זועק לנו בכל הכח,
שנקבל את כל מה שלמדנו ונשתמש בזה בשביל להמשיך הלאה.
ולקבל מה שמגיע לנו.
למה אנחנו כבני אדם, בוחרים,
להמשיך להביט לאחור,
במקום להנות מהנפלאות של מה שעומד לנו מול העיינים.
למה כשמישהו נפרד מאיתנו,
אנחנו הנשים,
הופכות אותו לאל.
לוקחות את הזכרונות, ומקימות לו מסגד קטן,
מסגד קטן של רגעי אושר נצחיים שלא יהיו עוד שלנו.
ושוכחות את כל הרע.
למה אנחנו נותנות להם,
לקחת את הכל איתם כשהם הולכים?
באיזה שלב בין הבכי והכאב.
אנחנו מוותרות גם על ה״אני״,
שלקח לנו כל כך הרבה שנים לבנות.
האם זה הפחד מלהיות לבד?
או הפחד שמא לא קיים שם עוד אדם שיאהב אותנו ככה?
ואולי זה אובדן הבטחון והיציבות?
מה גורם לנו לדמם, במשך חודשים, או שנים, את כל המערכת יחסים שלנו. טיפה טיפה.
ֿ
ובזמן שאנחנו מדממות, ומנסות להבין,
איפה טעינו, מה לא עשינו, מתקשרות, שולחות הודעות, מספרות לעצמינו סיפורי אלף לילה ולילה, מתפללות שיחזור.
בורחות לתוך אלכוהול, אוכל, מיטות של זרים, זרות, או לא יוצאות מהמיטה שלנו.
אנחנו שוכחות. שהיינו מאושרות לפני, גם בלי.
אנחנו שוכחות. שיש שם גבר. איפהשהוא. שמחכה רק לך.
מחכה לאהוב אותך כמו שמגיע לך. להילחם עליך. כמו שרק הוא יודע.
הוא האחד, שאת תאהבי, ותדעי שהוא אוהב אותך. האחד.
והוא מחכה אי שם מעבר לכביש.
אם רק תפתחי את העיינים ותנגבי את הדמעות את תראי.
ֿויותר מזה.
יש לנו אותנו.
אני מזפזפת בטלויזיה שוב.
ומחייכת. אולי לא ניתן לענות על כל השאלות.
אבל אני יודעת שביינתים זה מספיק.
למצוא הנאות קטנות במקומות שכבר שכחת.
לאט לאט נעצמות לי העיינים.
לילה ראשון, במיטה החדשה שלי, בדירה החדשה שלי.
נתראה במחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: