אנחנו מביטות אחת בשניה וצוחקות.״לא רק שאנחנו נראות דומות, עכשיו את ממורמרת כמוני״
ובפעם הראשונה השנה. יכולתי לדבר עם מישהו.
בלי מעצורים, בלי הסברים מיותרים, היא יודעת, היא מבינה, היא ג.
היא השותפה שישנה על הספה, כדי לא להפריע לנו בחדר.
היא מביטה בי ״זהו את כבר לא תמימה יקירתי״
איתה זה לא כואב, הלב כאילו נהיה קליל. ואני מבינה שאני לא לבד. גם הלב שלה נהיה קליל יותר.
אני מביטה בפניה הקורנות, זה לא אושר, גם לה קשה. זה הפנים של אישה עצמאית. שמתמודדת. ואני גאה בה.
הרחובות המאיימים של תל אביב כבר לא מדקרים בי בכל צעד שאני לוקחת.
וזה מכה בי חזק, שורף אותי בחום כמו קרני השמש של הקיץ, יש הרבה סוגים של אושר.
הזמן נעצר. עיני סגורות. ואני אומרת תודה. על כל מה שיש לי. ואני מבינה שאני ברת מזל. ולדבר. באמת עוזר.
תכירו את א. ידיד ילדות. שביינינו מערכת יחסים של שנאה/אהבה. (כשהוא אוהב אני שונאת, ושאר הזמן אנחנו פשוט חברים טובים)
הוא אסף אותנו וישבנו על בירה.
זה לא היה רעיון טוב כי כבר הייתי אחרי מספר קוקטיילים. אבל כל דבר נראה אחרת בהשפעת קוקטיילים.
ומשם המשכנו לדירת ההפקר שלו בהוד השרון. הבטחתי לו מזמן לבקר.
כשהלב מדמם. כמה רחוק נלך בכדי לווסת את הכאב?
בקבוק היין כבר חיכה שם על השולחן.
רגשות האופוריה שהביא איתו היום והאלכוהול טשטשו את החלק הלוגי והאחראי במוחי.
העשן הגיע אלי. ״את חייבת לנסות״
״אני לא מעשנת״, ״זה לא עובד עלי״ , ״אני לא יודעת לעשן״
אבל הכל נראה אחרת בהשפעת קוקטיילים ולב מדמם.
עד מהרה מצאתי את עצמי פשוט צוחקת. צוחקת כמו שלא צחקתי כבר מלא זמן. זה הרגיש טוב. לרגע.
הוא ניסה לנשק אותי ועד מהרה לא היה לי לאן לברוח.
ואז ניצלתי. הגוף שלי שומע את קריאתי המנטלית. לקח את כל האופוריה ובין רגע הפך אותה לורטיגו.
בין אם הדבר היה לי לרועץ או למתנה משמיים אין אדע לעולם.
אבל את השעה הבאה ביליתי יותר עם ידידו הלבן (זה שמוצב דרך קבע בבית השימוש) מאשר איתו.
וזה לא הפסיק.
יש רק דבר אחד נוסף שנשאר לעשות בכדי למנוע מהעולם להסתובב.
כרכתי את ידי סביב המותניים שלו וניסיתי להירדם. מגע מרגיע את התופעות.
אחרי דקות מספר הוא הבין שמפה אין דרך חזרה ולקח אותי למיטה.
אבל לא יכולתי לשחרר אותו, כי אז העולם חוזר להסתובב, ובחוסר ברירה, אמרתי לו שישאר.
כל הגברים אותו הדבר. אתה לא יכול להיות במיטה עם בחורה יפה בלי לנסות. משהו. והוא ניסה.
ואני שיחקתי אותה ישנה. עד מהרה הוא הבין, שאין עם מי לדבר, וויתר.
התגעגתי למגע אוהב, ולגוף חם, מלטף. הייתה משיכה רבה בדבר.
אבל. אני ידעתי שזה יהיה משהו שאתחרט עליו בבוקר. ובקרים רבים אחריו.
כי אין אני אוהבת אותו. ועוד יותר שונאת אני את אורך חייו.
הדבר לא השתנה גם בחלוף השנים.
אור היום לא איחר להגיע.
הוא ניסה שוב להשיג את מה שבלילה הוא איבד לורטיגו. אבל בין כה וכה הוא יודע שדבר לא היה קורה.
על ״א״ עבר יום קשה כשנסעתי. יושב שם בדירה ולא מבין איך שוב חמקתי לו בין האצבעות. הרי הוא היה כל כך קרוב.
והוא בטח יאכל על זה סרטים, עוד הרבה זמן. ובסוף יתלהב שהוא קיבל מה שהוא כן קיבל.
השתנתי. אבל אני. עדיין אני.
אז אולי לקחתי תרופה קלה לכאב, אבל על הלב לא ויתרתי. אני אתקן.
והוא ממש כמוני. בסופו של דבר. יחזור חזק מתמיד.
ובדרך הביתה רציתי לצרוח ל״ג״.
״אני עדיין תמימה״ כן.
״אני עדיין מאמינה באהבה״
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: