(30.7.2008)

יש לי חריגה נרחבת בעו"ש הטעויות.

זה לא שמנהל הבנק לא נדיב איתי... נהפוך הוא. נתן לי יותר מדי קרדיט.

אני מוצאת את עצמי במסעות שופינג אכזבות היסטרי,

מגהצת נפילות כואבות על ימין ועל שמאל.

ומה אכפת לי המכסה?

גם טלפונים תכופים ממנהל הבנק לא מועילים במאומה. אני בשלי.

אחרי כל מסע כזה, שנגרם על ידי תיאבון בלתי נשלט -

אני חוזרת אל תוך עצמי, מניחה את השקיות העמוסות ושואלת למה.

אז ככה...

 וכשנגמרת התקופה הרעבה, ונמאס לי ללבוש את כסות הכאב -

אני מניחה אותה על מדפי ליבי כאבן שאין לה הופכין, עד ששוב יחזור הרעב לטעות.

ומחר שוב אקום אל בוקר חדש,

ואשאל איך אוכל ליפול היום. לעשות עוד טעות אחת קטנה...

רק בשביל ההרגשה.

כי אמרה לי פעם מישהי שנהגה לחתוך את עצמה בקביעות:

"אם לא כואב לי - אני לא מרגישה שאני חיה".