הפסיכולוגית ביקשה ממני לכתוב, אבל איך אני יכולה להתחיל? איך אני יכולה לכתוב את כל מה שקורה בפנים, את המחשבות והתחושות כשאני בעצמי לא מבינה 80% מהם. אני פשוט מוצפת.
אני מנסה לתפקד כמה שאני יכולה, אני נלחמת ואני ממש משתדלת. נרשמתי לחדר כושר, אבל היום הייתי אמורה ללכת ולא הייתי מסוגלת. הייתי מותשת. והחלטתי לפרוש מהקבוצת תמיכה, כי לא טוב לי שם. זה מסובך יותר, אבל אני לא רוצה להיות שם יותר, כי אני לא יציבה וזה לא נותן לי מקום מפלט. אני רק מרגישה יותר לבד שם. בעצם בכל מקום אני מרגישה לבד. לא מדברת עם אנשים, רק לעיתים רחוקות ממש, זורקת בדיחות פה ושם. אבל חוץ מחברה אחת שגם מצבה הנפשי לא מי יודע מה, אין לי עם מי לדבר. אולי רק עם אמא שיש לה זמן.
ואני מרגישה שאני מתפוצצת. פציעה עצמית תמיד כאופציה ברקע אבל נמאס לי מהצלקות. בשלישי אני הולכת להתייעץ לגבי קעקוע כדי אולי לעשות סוף סוף כיסוי לצלקות המגעילות האלו שאוכל להמשיך הלאה. אני רוצה להמשיך הלאה, להתקדם, להפסיק להתקע בעבר הזה שכולא אותי.
הכדורים האלו מעמעמים לי את התחושות, ולפעמים מציפים אותי. אני לא יודעת כבר מי אני יותר.
אני מנסה לדאוג לעצמי ולהמשיך לעשות דברים שעושים לי טוב, אבל האמת שאני כבר לא מזהה את עצמי. לפעמים אני שומעת שירים ישנים, שירי דיסני או רואה סרטים נחמדים, כדי להזכיר לעצמי שזו אני וזה מה שאני אוהבת. פה ושם רואה אנימות וקוראת מנגות ואומרת לעצמי "הנה, זאת עדיין אני מגיל 12".
אבל למען האמת אני לא מזהה את עצמי.
ואני שונאת את עצמי.
ואני רואה את עצמי במראה, ואני רק רוצה לפוצץ את המראה.
נמאס לי להתאמץ כל כך, הייתי רוצה לוותר. כי להלחם כל כך הרבה זה כל כך מעייף. אבל אני יותר מדי חושבת, יותר מדי פחדנית. יותר מדי אופטימית.
אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Clementine7