הוא זה ששבר לי את הלב.

הוא זה שהתנצל.

הוא זה שביקש ממני למרות הכול להמשיך לדבר איתו, כי לדבריו, הוא מתגעגע.

הוא זה שנדנד לי אחרי שאמרתי לו כבר שאני לא רוצה.

הוא זה שאני אוהבת.

הוא זה שקפץ על אחרת ברגע שיכל.

הוא זה שאמרתי לו שזה בסדר, לא סלחתי, אבל התגברתי.

הוא זה שהמשכתי לדבר איתו.

הוא זה שהפסיק לדבר איתי.

הוא זה שאני מתגעגעת אליו.

הוא זה שאני שואלת אותו שאלות.

הוא זה שנעלם.

הוא זה שאמר לי שהוא אוהב אותי.

הוא זה שלמרות כל הניגודים בינינו, אני לא יכולה בלעדיו.

הוא זה ששינה לי את הפרספקטיבה.

הוא זה שאני רוצה.

אבל הוא לא שלי, כבר לא. זה לא הוא.

יש דברים שאני מדחיקה ככל האפשר.

אבל מדי פעם הם צצים על פני השטח, וזה הורס אותי.

דברים שאני לא בטוחה מי אשם בהם, אני או הצד השני?

כי זה היה בהסכמה, ומאידך, הייתי ילדה קטנה, אפילו לא ידעתי מה זה אומר.

אני לא יודעת איך אפשר לקרוא לזה, אבל זה אוכל אותי מבפנים.

כמובן שסלחתי לו כבר, אני מעדיפה אפילו לומר שכחתי, אבל מדי פעם אני נזכרת שמה שנעשה לי היה לא בסדר, לא נכון. ואיכשהו, כשזה קורה, אני שונאת את עצמי. איך הסכמתי? איך חשבתי שזה נורמלי? אני ממש לא יודעת.

הלוואי וזה לא היה קורה. הלוואי והיה לי עבר נקי משטויות כאלו ואחרות. הלוואי ולא הייתי נכנסת למצב הזה מלכתחילה, כי זה פשוט מעוות.

אני שונאת את עצמי על זה, אני שונאת גם אותו, ואני מקווה שזה ישאר קבור עמוק מתחת לאדמה, איפה שגם השלד לא מסתתר, כי אני לא רוצה שאף אחד ידע.