התלבטתי הרבה אם להעלות את הפוסט הזה.. סוג של פרידה?
אני לא מאמינה שזה קרה לי עכשיו. כתבתי פוסט ענקי ופורק רגשות שנמחק.
אוליי זה טוב שהוא נמחק? מי יודע.
אני לא יודעת למה אני משחזרת אותו בכלל. כבר מההתחלה הודתי שאני כותבת אותו בבושה.
אני מרגישה כלכך חלשה נפשית. למה אני לא יכולה להיות נורמאלית?
פחות משעה אחרי שהצהרתי בגאווה בתגובות אצלי שכבר מזמן יצאתי מבולמיה ירדתי על חצי מקרר ורצתי להקיא.
זה השחרור שרציתי?! בולמוס והקאה?! אפילו לא הקאתי הכל אפילו לא הרבה.
כואב לי ורע לי.
אני שוב תוהה למה אני כותבת את זה עכשיו בכלל? הריי אני יודעת טוב מאוד מה יהיו התגובות.
למה אני כותבת עכשיו? מה אני נהנת מהצומי? זה מה שאני? עו טינאייגרית מטומטמת שבוכה בישראבלוג על הצרות המפגרות שהיא גורמת לעצמה?
זה בטח מה שאני. כי אפילו להיות אנורקסית כמו שצריך אני לא מצליחה. מה אני עושה בכלל?
מה אני רוצה בכלל ליתר דיוק? איכס
אני פה מאיזה גיל שתים עשרה. כמובן לא בבלוג הזה שפתחתי לפני פאקינג פחות משבוע אבל בכללי נמצאת פה.
ונחשפתי להמון בלוגים שיוצאים נגד תופעת הפרו אנה.. מצד אחד קשה לקרוא כי חושבת לעצמי שגם האנורקסיות וגם הפסיכים וגם האלכוהליסטים והנרקומנים ופאקינג כולם צריכים מקום משלהם לפרוק לא? מצד שני הבנתי את הכעס הבנתי שילדות יכולות להתדרדר להפרעות אכילה מגורמים חיצוניים כאלו.
אני רוצה להמשיך להיות אנה טובה (בכל מקרה איזה עוד בררה יש לי )
אבל באמת ובתמים אני לא יודעת אם אני עושה את זה בדרך הנכונה..
כל ההתנהלות שלי כלכך מעוותת.. הדבר שאני הכי רוצה להיות זה מישהי נורמאלית.- שאוכלת כשהיא רעבה ומפסיקה כשהיא שבעה. (akabambi)
ברגע זה, אני לא יודעת אם אפרסם את הפוסט המוזר הזה. או שישאר לי בטיוטות לעד.
הטייטס לוחץ לי על הבטן ואוטומטית הראש מחשב שעות צום לפיצוי על האוכל שלא הקאתי.
אין לי כח כבר לכלום. ולא באלי שאף אחד יקרא את זה עכשיו.
אין לי עוד על מה לכתוב, על כמה אני שונאת את הגוף שלי ושונאת לאכול ושונאת לצום ושונאת להקיא ושונאת את מודל היופי ושונאת את התקשורת?
כי הריי מה שיקרה עכשיו זה שאני יעזוב את עצמי במנוחה. יפסיק לצום ואולי אפילו יעזור אומץ ואדבר עם אמא ואחזור לטיפול.
יהיה לי תקופה סבירה , שוב , סבירה בלימודים סבירה עם חברים.. אב לא אלך עם מכנסיים קצרים או חלילה בגדי ים אבל זה לא נורא כי אהיה סבירה .
אהיה ככה זמן מה עד שישבר לי. ואפתח בלוג חדש של פרו אנה או שפשוט אתחיל בשקט בשקט לרדת במשקל שוב. זה מה שיקרה.
זה שווה את זה? אין לי פאקינג ברירה!!! הלוואי שיום אחד אהיה אנורקסית כלכך טובה שאגיע לתת משקל פסיכי ואמות כבר ויגמרו לי הדילמות.
אני לא באמת רוצה למות.
אבל ברצינות שנייה. מה זה משנה מה אני עושה עכשיו או כותבת או אוכלת או מה? אני במעגל הזה לנצח. יצאתי מזה כבר שנה שעברה אז רגע.. למה לפניי פאקינ פחות משבוע החלטתי שאני רוצה לחזור להיות פרו אנה?? ועכשיו? מה אני רוצה?
כי ככה אני. אני דפוקה. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
אני מפחדת לפרסם את הפוסט הזה. אני מפחדת להשאיר אותו בטיוטות.
אני לא מצליחה כלום אני כישלון. אוף איכס
אני לא כזאת אני כלכך מעבר.
אני לא מבינה למה אני רוצה לשתף את האנשים שאני לא מכירה ברגשות הככ חסרי פואנטה שלי.
אני לא אמשיך לפרסם בבלוג הזה יותר (חחחח ממש התחלתי)
כבר אמרתי. אני לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה בשבילי...
מי יודע מה יהיה איתי. אוליי אשכרה אצליח להיות נרמאלית. שאוכלת כשהיא רעבה ומפסיקה כשהיא שבעה.
ואוליי לעולם לא אהיה ככה.
איזה דיכאון. מגיע הקיץ בקרוב.
אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי וזה מנוסח כלכך גרוע. אז סליחה.
כתבתי את זה יותר בשבילי מאשר בשביל אףאחד אחר אז לא נורא הניסוח.
זה הולך לטיוטות
למה אני מפחדת לפרסם כשאף אחד לא יודע מי אני בכלל? ולמה לפרסם טיפים למופרעות אכילה ויומן צומות זה בסדר אבל אני מפחדת לשתף קצת רגשות?
ווטאבר כרגע. אני אנונימית \:
אז אני נפרדת ממי שהספיק להכיר בימים בכלכך קצרים שלי פה.
חבל אהבתי תעיצוב שעשיתי חח \:
גם ככה אפאחד לא יבין .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: