אין

לפעמים אני חושב לעצמי כמה שחסר לי לפעמים מגע, ליטוף, או סתם חיבוק.. אני מרגיש שאני ממש הפכתי להיות אדם קר.. אני חושב לפעמים שאני צריך להכיר מישהי, לא בהכרח למטרת זוגיות אלא אולי רק לשיח או לחברה. אני לא יודע אם אני בשל כרגע לזוגיות, אני חושב שלא. ויכול להיות שאני חוסם כל אפשרות להיקשר למישהי כי אני במצב נפשי ממש גרוע. לפעמים אני חושב אם היה אפשר לדבר עם מישהי ולחבק אותה בלי להיקשר או להתאהב. כי אני ממש מפחד מזה. אני לא חושב שאני בנוי לזה כרגע, אבל אני כן חושב שאני זקוק לאיזה חיבוק. 

אני באמת לא יודע כמעט מה אני עושה בעולם הזה לפעמים.

הרבה פעמים, המפלט שלי זה לשמוע מוזיקה. אני חושב שאני לא יכול להעביר יום בלי לפחות שעתיים או שלוש של האזנה לשירים. בדרך כלל אני שומע שירים קלים, לא כבדים מדי מבחינת הטקסט. זה הרבה יותר קל להעביר את היום ככה.

יש שירים מסוימים, שאני שומע רק במצבים שבהם אני לבד, או זמנים מיוחדים. קודם שמעתי את השיר "אבא" של אביתר בנאי. זה טקסט כל כך חזק. אני מניח שהוא מתכוון בשיר שלו לאלוהים, כלומר, אבא שבשמיים מבחינתו. יש שם שורה אחת מאוד מיוחדת שהוא אומר:

"אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי, שלמסע הזה יהיה סוף טוב".

הרבה פעמים אני בוכה שאני שומע את השיר. כאילו הדמעות יוצאות מעצמן. השורה הזאת, שהוא אומר שהוא רוצה להיות בטוח, שהמסע הזה (כלומר, החיים) יסתיים בדרך טובה, זה משהו שאני גם הרבה פעמים מרגיש. אומנם אין לי שיחות עם אלוהים יותר מדי כי אני הפכתי להיות אגנוסטי בצורה די קיצונית, ובמידה מסוימת זה גם הוריד לי את האופטימיות, אבל אני עדיין מתחבר לרצון הזה, לכמיהה הזאת לדעת, שבעוד כך וככה שנים, אני אוכל להסתכל אחורה ולא להיות מלא בכעס, שנאה, או זעם. המחשבה שכאילו, יהיה לזה סוף טוב. שהכל יהיה בסדר. 

לפעמים אני יודע שכנראה זה כבר לא יהיה. אני לא יודע אם המצב הנפשי שלי הפיך. אני לא יודע אם אני יכול לחזור להיות תמים ולאהוב ולהרגיש. עברתי יותר מדי, יותר מדי סבל, כעס, חוסר צדק. ואחרי שהנפש עוברת כל-כך הרבה, קשה לה נורא לסמוך שוב. להאמין שוב באנשים. אני חושב שאני במידה מסוימת חי-מת. כלומר - הגוף שלי חי, הנפש שלי לא. היא ממש מתה. לא מרגישה כלום, לא רוצה גם להרגיש כלום. רוצה רק ללכת לישון, לברוח. העולם הזה רע. רע לי לפחות. ולפעמים כבר נמאס לי באמת. לפעמים אני רק רוצה להיות במקום אחר, לא להיות במקום שלא עושה לי טוב.

אני מרגיש כאילו בא לי לבכות, אבל אין לי דמעות. כלומר, אין לי רגש. אני גם לא יודע אם אני רוצה כל כך לבכות כי אני בדרך כלל מפחד שאז אהיה חלש, ויוכלו לפגוע בי. ולא יודע למה, כמעט תמיד יש לי תחושה שאנשים אחרים ירצו לפגוע בי, לעשות לי רע. אני באמת לא מבין את זה. לפעמים אני צריך לשים סביבי 1,000 מנגנוני הגנה, רק כדי להיות בטוח. אני מרגיש שיש לי כל כך הרבה חוסרים. הגעתי למצב של זומבי, שאין לי רגש, אין לי כוח להרגיש. אבל במידה מסוימת זה כאילו עשיתי את המצב הזה בכוונה, כדי שאז לא יהיה לי מה להפסיד יותר, שאני אהיה במצב הכי גרוע כי בין כה וכה - החיים לא שווים כלום יותר. התחושה היא שתמיד יהיה את הסבל הזה. את תחושת חוסר הצדק, חוסר האונים, המצב בו כולם רעים ובסוף אני זה שנחשב הרע.

אני באמת חושב שבשנים האחרונות לפחות, מעולם לא פגעתי במישהו שלא עשה משהו רע לפני זה. כלומר, מעולם לא פגעתי מישהו בכוונת מכוון. אז למה אני הרע? למה אני מרגיש שנאה כלפיי? למה אני נלחם? הרי לא פגעתי באף אחד. אז למה אנשים רעים כלפיי? אני שונא את זה. אני שונא את התחושה שצריך להתחבא כל הזמן. להסתיר. לשים מסכות.

ה OCD שלי כבר הגיע למימדים מפלצתיים. כל תסביך מתחיל בצורה קטנה ואחר כך הופך ענק. אני חושב שאין לי כבר רגש, כלומר, הכל מודחק. אני לא נהנה, לא אוהב, לא צוחק, כלום. אין ספונטיניות. שום דבר לא יכול לבוא בלי תכנון לפני זה. ההפרעה הנפשית הזאת היא בלתי נסבלת. לחיות איתה זה פשוט נורא. אני חושב ששנים כבר לא חייכתי באמת, לא חשתי אהבה, כיף, הנאה. כלום.

אני באמת לפעמים רוצה שהכל יסתיים. שאלוהים יבוא ויגיד לי: ההצגה הסתיימה, אפשר לחזור למקום אחר. מקום בטוח, שם אף אחד לא יפגע בי או יעשה לי רע. שם אני אוכל להיות עצמי בלי שיהיה אנטיגוניזם כלפיי.

אני באמת, באמת רוצה לדעת - מתי, מתי זה כבר יגיע? מתי הסיוט הזה שנמשך שנים יסתיים? אני באמת, לא רוצה להמשיך ככה. לא רוצה לגרור את עצמי. לא רוצה לשקר, לא רוצה להדחיק. רוצה לחיות, להרגיש. לעשות משהו. הנפש שלי כל כך פצועה, שאני כבר לא יודע אם אפשר לתקן אותה. לפעמים אני מרגיש שאני רק רוצה איזה חיבוק ואז ארגיש טוב. הפכתי להיות קר, מנוכר, חסר רגש. לא אוהב ולא שונא. פשוט מדחיק הכל.