איש יקר אמר לי בעבר שפרידה
מבת-זוג היא סוג של אבל; הוא צדק, איפשהו אנחנו מאבדים אותו אדם שנפרדנו ממנו, האין זה אבל?
זה תמצות התחושות שלי לגבי הפרידה האחרונה
מבת-זוג אהובה.
מילים
אלו יכלו להיכתב באותה-מידה על מצבת-אבן קרה ודמומה בגן-אבן יפאני. אבל הן לא;
לשמחתי, חביבתי אינה פסה מן העולם, היא עודנה חיה ובועטת, מבטיח!
אך היות וזה כן סוג של פוסט פרידה, בואו נדבר
קצת על יחסים ו-BDSM
(או- אהבה).
אנשים
רבים בהיסטוריה, חקרו וחוקרים, את המיניות.
הביטו
למשל בסרטים הצרפתיים המעולים, כמו "בלתי הפיך" הפרובוקטיבי (סצנת האונס
המטרידה וידועה-לשמצה) של גאספר נואה הנהדר (הרי אלו תמיד הצרפתים)...
אולם במאמר זה, אשים דגש מיוחד על הוגה-דעות
צרפתי אחר, ייחודי ומרתק, בשם ג'ורג' באטאל.
באטאל
היה דמות אניגמטית ועסק בעיקר בארוטיקה,
מיסטיקה, סוריאליזם וטרנסגרסיה (חריגה מנורמות מוסריות או דתיות).
הושפע
מהוגי-דעות גדולים כגון פרידריך ניטשה (אותו אני מעריך במיוחד) והמאסטר- המרקיז
ד'ה-סאד.
כדי לסבר את האוזן לגבי אותה דמות שנויה-במחולקת,
אספר גם שהקים יחד עם אינטלקטואלים נוספים, אגודה-חשאית בשם ACEPHALE ("חסר-ראש" ביוונית).
קיומה היה קצר במיוחד, אבל ניתן לספר עליהם כעת,
בין השאר, שהיו נוהגים להתאסף ביערות ליד עץ-אלון שהוכה ע"י ברק, למדות
(מדיטציה) על טקסטים של ניטשה, פרויד, ד'ה-סאד ועוד... והיה להם אסור ללחוץ ידו של
אנטישמי (כבר קב' לטעמי!)
הכי הזוי, שהם הגיעו למסקנה פילוסופית שצריך
בהקרבת קרבן-אדם לשם קיום התנהלות-תקינה של המין-האנושי; כל חברי הקב' הסכימו
להיות הקרבן, אך לא נמצא אפילו אחד שהסכים להיות המוציא-להורג.
כמו ד'ה-סאד, גם באטאל רואה קשר אדוק בין
ארוטיקה לאלימות ומוות (לצורך ההבהרה- בארוטיקה הכוונה לרוב לאסתטיקה של המיניות).
"There
is no better way to know death than to link it with some licentious
image." (De Sade)
בשביל באטאל אלימות
היא בליבם של כל הדברים בכלל ובארוטיקה בפרט.
האמת היא שדעה זו רווחת בפילוסופיות העוסקות
בכך- קיומו של קשר בלתי-נמנע בין מיניות לאלימות.
המושג LITTELE DEATH
בהתייחסו להתרגשות של האורגזמה, מראה לנו שמוות (אלימות) מושתת עמוק ביסודות הבנת
המיניות והארוטיקה של האדם.
באטאל שראה בשירה
את אחת מאבני-היסוד שלנו (ואכן נהוג להתייחס לשירה במובן רוחני), מתייחס לכל הנושא,
בצורה מאד פיוטית:
"I want to
have my throat slashed while violating the girl to whom I will have been able
to say: you are the night.
The Sun exclusively loves the
Night and directs its luminous violence, its ignoble shaft, toward the earth,
but it finds itself incapable of reaching the gaze or the night, even though
the nocturnal terrestrial expanses head continuously toward the indecency of
the solar ray."
(George Bataile)
אולם אין זה מן הנמנע לפרש את
החשיבה שלו כדבר-מה הבא ממקום מאד ראשוני- חייתי משהו ובמסותיו הוא באמת הולך הרבה
אחור בביסוס כתביו, עד לתקופה הפרהיסטורית.
למשנתו- לאדם הייתה
תפיסה מוקדמת מאד של מוות ושל החיבור בין אלימות לארוטיקה והוא מביא לכך כמה
טיעונים משכנעים במיוחד בפן ההיסטורי.
מעניין שבניגוד למה שכתבתי, הוא מדבר על ארוטיקה
כמה שמפריד את המיניות האנושית מזו החייתית והפשטנית של בעלי-חיים אחרים.
אך אני מוצא את
הרעיון שמיניות קשורה באלימות, דווקא כגורם שמקרב אותנו ליצרים הפראיים שלנו.
משורר צרפתי שמטיב לתאר זאת בשיריו ועליו כותב באטאל
שהינו אחד האלימים במשוררים, הינו היוצר המבריק Rimbaud אשר כתב כמה מהשירים הנודעים ביותר לתקופתו כבר משהגיע לגיל 15.
"In winter we'll
travel in a little pink carriage
With cushions of blue.
We'll be fine. A nest of mad kisses waits
In each corner too.
You'll shut your eyes, not to see, through the glass,
Grimacing shadows of evening,
Those snarling monsters, a crowd going past
Of black wolves and black demons.
Then you'll feel your cheek tickled quite hard…
A little kiss, like a maddened spider,
Will run over your neck…
And you'll say: “Catch it!” bowing your head,
– And we'll take our time finding that creature
– Who travels so far…"
(Arthur Rimbaud)
אני מאמין שהיה זה אורח-החיים
הקיצוני שרימבאד קיים, אשר הביא אותו לתובנה אודות החיה שבאדם.
רימבאד
בילדותו ברח פעמים מספר מביתו (עד לבריחה האחרונה), נעצר והוכנס לכלא יותר מפעם
אחת וגם ערק מהצבא וברח לחיות בג'ונגלים של אינדונזיה; בסוף חזר בעילום-שם
ע"י ספינה לצרפת מולדתו, היות ואם היה נתפס בתור עריק מהצבא ההולנדי, היה מובא
בפני כיתת-יורים.
דווקא כשהתיישב (בתימן מכל המקומות) והפסיק
להשתולל, מוזת-הכתיבה אבדה לו.
איפשהו
אני מבין עכשיו שחייו של רימבאד הם מיקרוקוסמוס של החוויה-האנושית:
ההשראה
שלנו מגיעה כשהיא פוגשת בקיצוניות- היצר הפראי שלנו דורש סערה כדי להתרגש וזה
מסביר למה האלימות טבועה כל-כך במיניות שלנו.
שניהם
(האלימות והמיניות) הינן תכונות-יסוד בטבע-האדם; המוות בתור התחלה של דבר-מה חדש,
ברור שיפגוש בהתרבות (סקס), אשר היכנשהו גם היא תחילתו של משהו חדש.
בטנטרה-השחורה
(עליה ארחיב בהזדמנות-אחרת), יש פרקטיקה נוראית שנקראת "זנב השטן"
הרעיון הוא שעצם-הזנב שלנו, נראית כשריד עתיק שנותר מהתקופה בה היינו זוחלים ורבים
מהמתמחים בטנטרה-שחורה עושים מאמצים לפתח איבר-זה במלואו (דמיינו זנב-זוחלים מטריד
מתנדנד באופן מטאפיזי מעל האחוריים שלכם), במטרה להשיג כוח על אחרים.
התרגיל המזוויע שנועד לפתח איבר זה, הינו בעצם, אוננות
אל מול מראות של רוע (וברוע הכוונה להרס-המוני, הטלת-מומים, תהו וכד'); אתם
יכולים לתאר לעצמכם כמה בעיות-נפשיות ומנטאליות התרגול הזה עלול לגרום; ולמרות-זאת,
תראו את הסרט המבריק "קראש" של דיוויד קרוננברג הדגול: כולנו היינו שם,
כולנו חווינו את המראות האיומים ועדיין, כולנו הבנו בליבנו וראשנו, שמדובר ביצירה
מדהימה!
אין
כל-ספק שמוצאנו היכנשהו בטבע-הפראי של הפלנטה הזו.
אבל
חשוב לזכור ש-"האדם מותר מן הבהמה". עצם העובדה שהצלחנו לפתח את השפה
שאפשרה לנו לכתוב שורות אלו, מוכיחה שאכן האדם מותר מן הבהמה; ובמותר מן הבהמה
איני מתכוון לכך במובן התנכ"י שחיי בעלי-החיים שאינם בני-אנוש, מותרים להקרבה
יותר מאשר חיי-אדם; אלא שאני מתכוון לכך שלמרות-הכול אנחנו יצורים מפותחים יותר
מחיות אחרות.
וכפועל-יוצא מכך, הגדרנו את ה-BDSM (זכרו ששפה היא בעצם אוסף של הגדרות).
לקחנו
הנטייה-הטבעית, ההרסנית (אין גדולים מאסונות-הטבע), לחיבור בין אלימות למיניות
והגבלנו אותה במשולש-סגור ומדויק "שפוי, בטוח ובהסכמה".
באטאל
מסביר הרבה ממקרי-הרצח שבהם בן-זוג אחד רוצח משנהו, בשל הרכושניות של הצד הממית
כלפי הקרבן- "אם היא לא תהיה שלי, היא לא תהיה!"
ואני אומר שבעולם אינטליגנטי בו הצלחנו
להגדיר יחסי-שליטה בצורה בטוחה, שפויה ומוסכמת על הצדדים- יש פחות מקום לברבריות
פרימיטיבית של כניעה ליצרים הכי חשוכים שלנו; כשהגדרנו את הדברים, קיבלנו עליהם
שליטה (בדומה לדוגמאות פחות חיוביות בהן תרבויות מתייגות אנשים בדרך מסוימת כדי
לשלוט בהם)- אילפנו את החיה!
ניתן רק לקוות שבחברה המתוקנת הרחבה יותר,
אנשים יפנימו את העובדה שבכולנו יצרים-חשוכים; הם אינן צלליות שניתן להדחיק
ולהסתיר אותן עמוק באפילה, הם עובדה שרירה וקיימת; וככל שהקהילייה האנושית תמהר
להבין זאת, כך היא תוכל לעשות מה שעשינו ב-BDSM ולתחום
את גבולות הכלוב של החיה-הפנימית שלנו.
אם
הספר "50 גוונים של אפור" עשה משהו ראוי לציון בוויראליות שלו, הרי זו
החשיפה של תרבות אלטרנטיבית שהייתה קיימת בסביבה כבר שנים ולחשה את לחישותיה כדי
שנשים לב.
"Who am I, finally, if not the long silent part of someone,
the secret and nocturnal part... which communicates through the subterranean
depths of the imaginary with dreams as old as the world itself?" (Pauline
Reage)
Anne
Desclos היא פאולין ריג העיתונאית הצרפתייה המוכשרת שיצרה
את הרומן הגראפי הנודע STORY OF O"", ככה זה נראה:
***
ברצוני לעקור מליבי זיכרונות-אבודים של
אהבות נושנות-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
