אני רוצה להוציא אותך מאזור-הנוחות
ולהביא
אותך לאזור הנחות
את כבר יודעת שאיני שגרתי,
את
יודעת שאני שרירותי.
אבל עוד אינך יודעת מספיק.
שלא באשמתך,
עדיין לא הספקת...
אבל לא אפסיק,
עד
שתפסקי רגלייך, מתודעה מלאה.
אנוכי כמדבר
אמנם מכנה עצמי ים,
אך
אני מדבר על ישימון
של
מים.
הביני,
את הציה קשה להכיר
וכבר
למדת שאיני מוותר לעולם,
אף
לא למרחבים הפראיים בתבל...
אז עתה אסביר-
מתוך
עולם המובנים שלך.
המדבר, התגלמות האלוהים,
הוא
זכר ונקבה (ציה לא קשורה לצי בים)
הוא
מוות
וחיים.
מסענו יחל בלבן,
השנהב
הבוהק של
מדבריות
אלסקה.
תחשפי
לצד ההדור שלי
המקרין
הודו;
הצד שמסנוור עינייך בשמש
ואת
צריכה לגונן עליהן, כדי שלא יבערו בחוריהן.
הקור
שם חודר לעצמות,
זהו
קור הדם-הכחול (ממתיק סיפורים בכיחלון שפתיים)
אל תדאגי, אני אחמם אותך.
פעם היינו מוצאים שם אוקיאנוס
קרחונים
נוצצים כיהלומים,
חבריה
הטובים ביותר של האישה,
שאת.
כסוכריות
המנטה החריפות ההן,
שבעבר
היו מוצצים וטועמים,
כמו
בלעו תרופה מרה.
אבל
אני מע"ר מנוסה,
יש לי תרופה טובה לתת לך למצוץ.
כיום,
הם
אינם...
אף אני לא מסוגל לכוחה האינסופי
של
החמה שהמיסה;
ידידתי
הטובה מעל האדמה.
***
אך חכי, עוד לא סיימנו את השיעור.
אאסוף אותך ברצועה,
כדי שלא תברחי לשום-מקום;
זה
מפחיד! אני יודע.
אוביל אותך בצהוב-הצהוב הזה
כשפחת gor יקרה,
להרים
של סלעים,
אבנים
וישימון...
בלילה אפל.
כדי
שתחושי בקרה הקפואה
והמעבר
החד מהכפור הצחור,
יהיה
נסבל יותר...
כששנית
תבקר, האורחת בעולמנו,
ידידתי
החמימה,
בבוקר
המחרת
ותפסעי יחפנית בחול הלוהט-
אז,
ההנחות יסתיימו,
הטיפול
המיוחד יתחיל.
בלילה התענגנו בשקט המוחלט,
שתיקת
אל חי-
קול
דממה דקה.
ועשינו כמובן דברים, חילולים,
שהשתיקה
נאה להם.
ועכשיו יקירה,
המאמינה
מבין שנינו,
תאלצי
לכפר על התנהגותי,
שאינה
צנועה בעליל!
שפתיים יבשות יסדקו
עור מלהיט יבער
סלעים קטנים יחצבו ברגלייך
וקוצים גם-כן.
זו
הדרך שאת צריכה ללכת,
כדי
באמת לדעת אותי.
אך מחשבותייך ינדדו כפאטה-מורגנה, כגלי ים- וכחולות נודדים... (תללים
בקרקע)
ראשך
יהיה ב-subspace, כשתגלי
כמה
חיים יש בישימון הזה-
רק
לדעת איפה לחפור, מי תהום.
וכשנגיע לנווה-המדבר (כותב ה' למרות שיש מאות כמוהו, כי יהיה זה האחד
רק שלנו)
ונשכב
אני ואת לבדנו תחת הרקיע
ונצפה בשמיים זרועי הכוכבים-
אבני
חן קוסמיות...
ותפעמי!
כי
המתנה שהנני מבקש לתת לך
לא
תסולא בפז.
***
ולבסוף נהיה חלל,
פוטנציאל
טהור...
מדבר
של ריק הקיים בין שני גלי-קול,
המותירים
שובל קצוף של אין;
ומשם נגדל שנינו יחד ונתפתח,
לאופרה
פנטומית מרתקת!