למה כה קשה לי 

בהתאהבות שלי כלפי ערן

רוחה של התאהבות 

משנקת 

מאירה ומנקה נפש

כה שקופה אני 

אל העיניים הכחולות מלאות בנתינה 

שמזכירות לי 

לאחר שהטביעני 

הזמן לחזור..  

ואני שוב רוצה לחוות

את רוחו של האל 

ואם משהו ישאר

אחריה

אברך

הרגשתי שאני נחשפת

כמו סוד. כמו סוד שלי

שכל כך כבד

ואני לא יודעת מהו

צפיתי בו מנגן בערן.  מרגישה שאין לי מה לומר עליו עכשיו

יש הרבה. אני ידעתי וחששתי ללכת אליו.

אני ידעתי שאיזה רגע עלול

עלול לרגש אותי

עישנו וויד בחדר שלו. הוא כיבה את האור ושם מנורות קטנות

ישבנו על הגיטרה

שרתי לו את השיר על אבא

הוא ניגן על הגיטרה

ושר והתנועע כשהצטרפתי אליו

ולא רציתי להפסיק להביט אבל התביישתי

אני ביישנית. הבנתי שאני ביישנית.

למה? למה אני חוששת להיות לא בסדר?

למה אני לא נותת לעצמי לרחף עם עוד מישהו

לא רק אני

מה מפחיד אותך רון

שיגלו אותך

מה שיחשבו שאת טיפשה

שאין בך שום דבר

שיש לך שיגעון ילדות 

שאת לא מבינה הרבה במוזיקה למרות שבאת ללמוד כאן

שאת תתאהבי והוא לא?

אז שישבר קצת הלב

אבל קשה לנשוא את העול את העול. העול

שבבדידות הזאת

את האי ידיעה

מיס אנדרסטנדינג אברי וור

וכואבת לי השפיטה וכואב לי להביט בעיני השופט כואב להרגיש נשפטת

ומכאיבים הרגעים בהם אני רואה בן אדם מתאמץ ומתאבק בעצמו.

ומפחיד אותי לא להיות

אהובה או שייכת

כי את הבדידות אני לא יכולה עוד לשאת.

בו לא ראיתי שום שקר

כשאני מביטה לו בעיניים

נעים לי

פתאום הרעש מת

ועולה אור מלווה בשקט

ואז אני מתפשטת בסיפוק ורגוע לי

וטוב וטוב על הלב

שם אני רוצה להישאר