הדרך של הדר

לפני כמה ימים פשוט בכיתי בלילה על עניינים משפחתיים שכל כך באלי לכתוב עליהם ופשוט אין לי כוח. תמיד אני חושבת על דברים שאפשר לכתוב עליהם ואין לי כוח. אמרו לי פעם שאני נשמעת בבלוג הזה ממש דכאונית.. אבל אני חושבת, שהבלוג הזה הוא בשביל לפרוק לא ? אז.. מן הסתם שיהיה פה רק דברים עצובים ודכאוניים.. זה משחרר ממני, אני מעדיפה לכתוב על דברים עצובים מאשר לכתוב על דברים שמחים כי זה יותר מקל עליי. אבל, אם אני אכנס לפה כשאני אהיה במצב רוח מרומם, אני לא אכנס לדיכאון? כל הצרות שלי פה. ממש כמו תיבת פנדורה. 

הלוואי שהייתי מצליחה להראות לסביבה שלי כמה שרע לי וכואב לי לפעמים. לא לוקחים אותי ברצינות. 
בפעולה הקודמת היינו צריכים להגיד כל אחד את השם שלו, ומה הוא אוהב כי הצטרפו אלינו לפעולה גדוד נוסף והיו שם ילדים שלא הכרנו והם לא הכירו אותנו. עברו השמות עד שזה הגיע אליי. "היי, אני הדר ואני לא אוהבת" כזאת אני, מתחכמת. כולם צחקו. וחשבתי עמוק בפנים שאני באמת לא אוהבת. אני לא אוהבת בני אדם. אני לא אוהבת את ההרס שקיים בעולם הזה. אני לא אוהבת את המציאות. אני לא אוהבת את ההתבגרות. את המלחמות המטומטמות האלה שנוצרו בגלל אגו, שאף גבר לא מוכן לעצור שניה ולוותר. פחח, אגו. ראיתי סטטוס בפייסבוק שמישהי כתבה על מישהו שהיא לא מכירה שעשה מעשה טוב, וסיימה את הסטטוס במשפט: "יכול להיות שהאנושיות חזרה?" אבל.. אם במצב רגיל כולם רעים ואכזריים וחסרי כבוד כלפי האחר, אולי זאת האנושיות? כן. זאת הנורמה. זאת האנושיות. אז אני שונאת את האנושיות. בני האדם הם חורבה לעולם הזה. ואני לא מכלילה בכלל כן? יש אנשים טהורים בעולם. יש אנשים שאין בהם אנושיות, כלומר מעבר לאנושיות. שבהם- כמובן חייב להיות משהו רע. כלומר שכולם ככה. טוב, אולי אני בעצם כן מכלילה.

לפעמים אני גם חושבת על הצורך הבלתי מוסבר שלי להרשים אנשים. לגרום לאנשים להתגאות בי, לקנא בי.

להכיר אנשים בביטחון מלא, לחייך ולהגיד "היי, אני הדר מי את\ה?" להסתכל בעיניים של האחר ולגרום לו להרגיש לא בנוח. לגרום לאותו אדם לחשוב שהוא מכיר אותי, ולתהות אם יש עולם ומלואו שהוא לא יודע עליי. כשהייתי אתמול בתחנת אוטובוס לדוגמא, אני רואה עשרות אוטובוסים עוברים ואני מסתכלת עמוק עמוק לתוך האנשים שיושבים שם. לאן כל אחד הולך ? הוא ממהר? מה עבר עליו לפני שהוא עלה לאוטובוס? האם הוא הולך אל מותו? אולי להציע נישואין ? או.. שהוא לא יודע שיש לו מסיבת הפתעה. יש לו יום הולדת ?
אני חושבת מחשבות כאלה כל היום בערך, לפעמים תוך כדי שאנשים מדברים איתי. בגלל זה לא מבינים למה יש לי פרצוץ תמהוני ואני מעופפת. אני לא מגיבה אם אני חושבת על משהו ממש עמוק, או שמשהו מעסיק אותי. אני כמו גבר. אני עושה פעולה אחת. אחת בכל פעם.

אין משמעות מסוימת לפוסט הזה, "תהיות החיים", נושא אחרי נושא. החלטתי היום לפתוח את המחשב ולתת לאצבעות להקליד. גם אם אני לא מקלידה כל מה שאני רוצה כי אני מפחדת שהמחשב יתכבה פתאום או שתעבור חצי שעה ואני לא אוכל להיות במחשב שוב (בגלל בעיות הראייה הארורות) אבל לפחות רשמתי משהו (: