אני יושבת על הקצה של המיטה.. מסתכלת עליך מתלבש, מכפתר את החולצה הכחולה ההיא שקניתי לך ליום הולדת שנורא אהבת..
רואה אותך מסתרק, מסתדר, ומחייכת לעצמי חיוך קטן..
חיוך שנעלם במהירות האור כשאני נזכרת ביום ההוא שאמרת לי "אני ואת? זה פשוט לא יקרה.."
כמו אש שזקוקה לחמצן, ככה מערכת היחסים שלנו נראתה מההתחלה.
אני זוכרת איך אמרת לי "למה את רוצה אותי בכלל? אני לא לרמה שלך".
ואני כל הזמן המשכתי לשכנע אותך שאין דבר כזה "רמה". שאנחנו שווים ושהאהבה שלנו שווה את המאמץ.
זוכרת את הלילות שהיית יושב בבית ושולח לי הודעות מתוך פרצי זעם, למה לא עניתי ואיפה הייתי ושידעת שאנחנו לא מתאימים..
אם ידעת שאנחנו לא מתאימים אז למה התחלנו את זה בכלל?
למה הגענו לנקודת האל חזור הזו, שבה כל היוצרות התהפכו ואני זו שאומרת לך עכשיו את אותם הדברים?
איך הגעתי למצב הזה שבו אני יושבת על הקצה של המיטה, מסתכלת עליך מתלבש, מסתרק ומסתדר, וכל תנועת גוף קטנה שלך היא סדק קטן בלב שלי..
אתה יודע?
לפעמים בא לי לתת לעצמי כאפה. להגיד לעצמי "תתעוררי על החיים שלך!"
אבל אז אני נזכרת במה שאני יכולה לאבד ברגע הזה, ומתחרטת..
אף פעם לא היינו ביחד.. וכנראה שגם לעולם לא יהיה.. בעולם של משחקי מעמדות, למערכת היחסים הזו אין מקום.
אבל הרי, איך אפשר לאבד משהו
אם הוא מעולם לא היה שלך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
queenofdying