אחרי כל כך הרבה וולנטינז, ט"ו באבים, ימי הולדת, מועדים לשמחה, מבחנים מתישים, ימים קשים ולילות עוד יותר קשים ואחרי שבכיתי כל כך הרבה פעמים באמצע היום כי הרגשתי כאילו לוקחים אותי כמובנת מאליו ואיזה אופציה רחוקה שתלקח רק במקרה הכי גרוע - סוף סוף, יום אחד שכזה שאני לא לבד.

הוא פשוט גורם לי להיות בעננים, אין לי איך לתאר את ההרגשה הזאת. 

באמת שיום האהבה הזה הוא לא מה שגורם לי להרגיש אהובה יותר כי אני לא אהובה היום יותר מאשר בכל פעם כשאני בזרועות שלו והוא מחבק אותי חזק ולא רוצה לעזוב ואני לא אוהבת אותו ביום הזה יותר מכל יום אחר או לפחות לא כמו ביום חמישי בשתיים בלילה כשאני בוכה מכמה שאני מסטולה ואני אומרת לפלוץ שיש לי חבר ואני אוהבת אותו.

אז רק רציתי להגיד שאני כל כך שמחה שהוא נכנס לי לחיים פתאום, אחרי שמהות הבלוג הזה הייתה ברובו לבכות שבחיים לא יהיה לי חבר והנה הוא הגיע, תודה שאתה קיים! ♥