"לפני המסע נסעתי לסבא שלי שהוא ניצול שואה, הוא אמר לי שהוא בחיים לא היה נוסע לפולין, ובתמימותי לא הבנתי הרי הוא אפילו לא היה שם בזמן השואה, אבל היום כשעמדתי בבירקנאו הבנתי למה. פה זה הגיהנום עליי האדמות".

טרם המסע עברנו הרבה הכנות - הרצאות, הצגות, סיפורים, עדויות ומוזיאונים. הייתי בטוחה שאחרי המסע אני אפסיק עם השואה לפחות לזמן מה, אבל עכשיו אני מרגישה שהסכר הזה רק נפתח בי, אני רוצה לראות עוד ולשמוע עוד ולקרוא עוד. אני לא יודעת כמה עוד מידע אני יכולה להכיל בי לפני שאשבר. אני מרגישה שחזרתי עם חור קטן בלב שלעולם לא ייסתם - חור השואה שלי.

כמו שאמרו לנו, חזרתי בלי תשובות ועם הרבה שאלות. בשבוע האחרון המוח שלי עבד 24/7 וכל הזמן חשבתי על הדברים שראינו ושמענו, וניסיתי לעבד את הנתונים ומאז שחזרתי זה כל מה שאני עושה. אמרו שיש בזה משהו שהמוח האנושי לא יכול להבין, כאילו אנחנו רואים סרט ובפולין הלכנו לסט הצילומים. אי אפשר לתפוס את האכזריות וחוסר האנושיות ששם. 

יש משהו מאד מיוחד ונוגע בלהיות שם - לשבת בשיעור היסטוריה ולהקשיב למורה זה לא משתווה ולו באחוז אחד ללעמוד במגרש המסדרים של מיידנאק בקור של 3 מעלות ולהקשיב למדריך שמעביר את המסע הזה כבר 20 שנה דומע מהסיפורים שהוא מספר. אני לא מתחרטת שנסעתי, עם הקור והכאבים הפיזיים ויותר מכן הנפשיים, ואין סוף הדמעות שיצאו מגופי בשבוע האחרון - הכל היה שווה את זה. ומה שיותר שווה את זה זה לשמוע את סבא שלי שהוא ניצול שואה ואת סבא רבא שלי שכל המשפחה שלו נרצחה על פשעם - להיות יהודים, אומרים שהם גאים בי.

לא סתם הרבה זוגות מהשכבה חזרו להיות ביחד בפולין, ולא סתם כולם התחברו לכולם, ולא סתם הלכתי ביער לופוחובה עם בסטי יד ביד ורעדתי מפחד. ולא סתם הרבה אמרו שהם לא ישנו בלילות מרוב סיוטים. הכל היה שם קשה וטראומתי והמחשבות הבלתי פוסקות שמפוצצות את הראש ולא משאירות מקום לנוח. 

פולין לא ספוגה בדם. פולין זרועה באפר ואבק.