התחלתי לשרבט פוסט על איך זה מרגיש שאני סיימתי עם מערכת החינוך ואיזה יופי שאני לא אצטרך להרגיש שכל מי שאני וכל מה שאני זה אסופת ציונים עטופים במספר יחידות הלימוד שבחרתי ללמוד. וכל זה באמת נכון אבל אני לא מסוגלת להמשיך לכתוב את זה.

אני מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, אני כבר חודשיים חיה בהכחשה ומספרת כמה שאני שמחה שסיימתי ללמוד אבל אני מרגישה כל כך אבודה, אני לא יודעת מה קורה איתי והשאלה השנואה עליי היא "מה עכשיו?" כי אני לא יודעת אם אני אתחיל ללמוד בעוד חודש וחצי באוניברסיטה או שאני אתגייס לתפקיד לא ידוע בינואר 16. אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד כי תמיד הייתי הולכת לבית הספר וידעתי שאני אפגוש שם את החברים שלי ואת האנשים שמעלים לי חיוך על הפנים ויהיה בסדר ועכשיו אני לא יודעת מה יהיה וכמה מהם עוד ירצו לשמור איתי על קשר, לא עכשיו אחרי חודשיים, מה יהיה עוד חודשיים, עוד חצי שנה, עוד שנתיים. אני שמחה שסיימתי עם המטלות האלה ואני לא צריכה לקום מוקדם בבוקר וללמוד עד מאוחר בלילה ולהכשל במתמטיקה אבל אני לא יכולה להגיד שלא היה לי הרבה יותר קל לקום מחר בבוקר ופשוט ללכת לבית ספר, אני לא יודעת בדיוק מה הייתי עושה שם אבל זה יהיה הרבה יותר הגיוני לי מאשר להמשיך לעשות כלום עם החיים שלי עד להודעה חדשה.

תמיד יש את האנשים שמתגעגעים לתיכון ואומרים שהם היו נותנים הכל בשביל לחזור לתיכון. אני לא אשקר, אני בטוחה שזה הרבה יותר כיף מצבא ועבודה והרבה שלבים אחרים בחיים, ותקופת התיכון הייתה מדהימה ונהנתי בה המון. אבל אני לא מתגעגעת לתיכון כמו שאני מתגעגעת לשגרה, משעממת ככל שתהיה, וסביבה יציבה, של אנשים שאוהבים אותי ויהיו שם בשבילי.