בשבוע האחרון שמעתי את שני השירים האלה


 והייתי עצובה, התחלתי לעשות אידיאליזציה לעבר ולספר לעצמי איך אני מתגעגעת לתקופות האלה אבל האמת שזה שקר. אלה היו שתי תקופות די לא טובות שבהן היו שני רגעים שזכורים לי במיוחד שהיו מדהימים שאותם השירים האלה מזכירים לי. ואחרי שאני משתכנעת שאלה באמת לא היו תקופות ששווה להתגעגע אליהן אני מתפשרת על להתגעגע להרגשה ולרגע הספציפי ולאנשים שהייתי איתם. יהיה בסדר אני לא צריכה בחיים שלי אנשים שלא צריכים אותי.

קשה לי. אני הולכת לאוניברסיטה רק ארבעה ימים וכבר קשה לי. חשבתי שיש לי יתרון כי הרגע (4 חודשים אבל סבבה) סיימתי תיכון ואני הרבה יותר רגילה ללימודים מכל שאר הסטודנטים אבל לא נראה לי שזה ממש נכון. נתחיל מזה שהנסיעות קצת הורגות אותי. בשביל להגיע לשם ב9 אני נוסעת באוטובוס של 7 ובשביל זה אני מתעוררת ב6, אני מסיימת בסביבות 3 ואז יש נסיעה של שעה בחזור ואז אוספים אותי מהתחנה כי היא לא במרחק הליכה מהבית. הקו הזה משגע אותי כי הוא עובר בלא פחות מ4 ערים, וזה לא שהוא עובר ויש לו שתי תחנות עיקריות, יש לו עשרים אלף תחנות שהוא עוצר בכולן. אני ממש ממש מקווה לסידור קבוע עם האוטו ו/או למצוא טרמפים כי אני לא אעמוד בנסיעות האלה. דבר שני, קצת קשה לי לשבת בהרצאות וזה ממש מוזר כי תמיד הייתי יושבת שעה וחצי בשיעור עם עשר דקות הפסקה אבל האמת שלא הייתי בשיעור כבר חצי שנה (אחרי פסח היו אולי שבועיים של שיעורים) ורמת הקשב שלי בחצי שנה הזאת הייתה ממש נמוכה, כמעט ולא הייתי צריכה לשבת המון זמן ולהתרכז במשהו (בעבודה בקיץ תיזזתי בטירוף והלוואי והייתי נחה לרגע ובעבודה במשרד הייתי יותר רגועה אבל עדיין הייתי כל הזמן זזה). דבר שלישי, כדי להבהיר את עצמי - חוץ מכמה רגעים כמעט ולא הייתי לבד - לא בבקרים ולא בהפסקות ולא בהרצאות אבל זה קשה כל הקטע של להתחבר לאנשים חדשים. במיוחד שאני מרגישה בעמדת נחיתות. לא שאני מתביישת בזה, להפך אני גאה בזה שאני בת 18 ולומדת באוניברסיטה אבל אני משתדלת לא לספר את זה לאנשים בעיקר כי אני רוצה להתחבב עליהם ושינסו להכיר אותי לפני שהם יודעים שאני צעירה מהם ב3/4/5 שנים. עדיין, הרבה אנשים יודעים כי אחרי ששואלים אותך איך קוראים לך ומאיפה אתה שואלים בן כמה אתה, הרוב פשוט פוערים פה ולא מאמינים לי ואני שואלת אם אני באמת נראית כל כך בוגרת ואומרים לי שלא אבל זה עדיין מפתיע. אני מרגישה בנוח כשיש שיחות בנות שטחיות ומדברים על בגדים/ענייני מחזור וכ"ו ואז זה לא משנה אם אני בת 18 או 24, אני פשוט חוששת שבעניינים יותר מהותיים זה ישנה. גם פחד קצת טיפשי אחר זה שהשיחות ישארו בגדר שטחיות על ענייני בנות/אוטובוסים/שירות צבאי (שאין לי מילה לתרום בנושא כמובן) וכ"ו ושאני לא אמצא חברות יותר קרובות, כמו שאמרתי זה קצת טיפשי כי גם את בסטי לא מצאתי ביום הראשון ללימודים ולקח לנו זמן עד שהפכנו לבסטיות.

לא שאני מתחרטת שאני לומדת פשוט זה קצת הרבה לעכל בשבוע אחד והכל בבת אחת ואני צריכה עוד קצת זמן להכל ואני יודעת שיהיה בסדר כי תמיד הכל בסדר בסוף וגם אם לא יהיה בסדר יהיה מה לעשות. כעבור חודש התקשרו אליי מהצבא לגבי זה שביקשתי לעבור אוניברסיטה ותודה שאישרתם לי את זה עכשיו אחרי שכבר שילמתי מקדמה, הכנתי מערכת והגעתי לשבוע הכנה. 

כמה אחותי אוהבת אותי? נכנסתי לחדר שלה כשהיא עוד ישנה כדי לקחת עליונית, היא התעוררה אמרה לי שזה בתיק שלה ונתנה לי רשות לקחת, וזה קשה! היא תמיד לוקחת ממני בגדים ועושה לי פרצופים כשאני רוצה גם אז כנראה שהיא ממש אוהבת אותי. קניתי לה מלא דברים בברלין והייתה פיג'מה שקניתי לעצמי אבל היא הייתה קטנה עליי אז העברתי לה ואמרתי לה שהיא הפח זבל של הבגדים שלי, היא אמרה שאם זה מה שהיא מקבלת היא שמחה להיות הפח זבל שלי.

כשהייתי קטנה לא הייתי משחקת בבובות כי זה ממש שיעמם אותי, אבל אם כבר אחותי הייתה מכריחה אותי היינו משחקות שאנחנו טסים לחו"ל. כל הבובות אורזות מזוודות, נוסעות לשדה ועולים על המטוס לטורקיה. כשהיינו קטנות טסנו 3 פעמים לטורקיה וזה המקום היחיד שהכרנו, הייתי בטוחה שחו"ל זה שם אחר של טורקיה.

בזמן האחרון נהייתי ממש טכנופובית שזה מצחיק כי אני הכי חיה במחשב ולא נפרדת מהפלאפון אבל בזמן האחרון הפלאפון שלי ממש על הפנים הוא איטי שזה מחרפן אותי אז אני חוזרת הביתה ופשוט משאירה אותו איפשהו ומשתדלת לשכוח איפה. המחשב גם עושה בעיות ואם המסך נכבה אחרי שלא נגעתי בו כמה זמן לא בטוח שהוא ידלק וצריך לכבות ולהדליק ולכבות והדליק וחוזר חלילה אז אני נאלצת לחפש את הפלאפון ולהיות בו

הסדרה שאני רואה בטלוויזיה והספר שאני קוראת עוסקים בתחום המשפטים והאמת שכבר נמאס לי קצת כי אני שומעת על זה גם ככה כל היום אז אני במשבר זהות וצריכה סדרה חדשה לראות. בלי קשר אני צריכה לחזור לראות שנות ה70, הגעתי לעונה שנייה ועצרתי שם

נשבעת שאני מפחדת ללכת מחר לבקום ליום חיול ולחזור הביתה במדים

כל פעם שאני עצובה אני נכנסת לפייסבוק ומסתכלת מי התגייס היום ואז אני נזכרת שיכול להיות יותר גרוע. יהיה בסדר

 עריכה 15/10 כי יש לי דברים שרציתי להגיד אבל לא מספיק בשביל לכתוב פוסט

בן דוד שלי התארס זה היה ממש שוק כי גיליתי את זה בפייסבוק במקרה. זה לא מפתיע באמת כי הם יוצאים שנה וחצי בערך והוא עכשיו סיים את התואר שלו אז למה לא. האמת שאני לא ממש מכירה אותה, נפגשתי איתה אולי פעמיים כי האמת שבקושי ראיתי את הבן דוד אז אותה גם פחות. האמת שקצת עצוב לי על האקסית שלו כי הם היו הרבה יותר זמן ביחד ואותה פגשתי הרבה והיא כזאת מקסימה וזה בטח לא נעים לראות את האקס שלך מתארס לא משנה כמה זמן עבר מאז הפרידה. הוא הציע לה נישואין בפריז, איזה מושלם זה אולי הוא רוצה להתחתן גם איתי?

היה לי יום חיול ואיזה כיף שחזרתי הביתה כי זה היה יום מתיש ועל הרגע הראשון שהביאו אותנו מישהו בא והתחיל לצעוק עלינו לאסוף שיער ולהוריד את כל התכשיטים (דווקא השקעתי ובמיוחד באתי עם תכשיטים תקניים לצבא) וסתם הם התלהבו לצעוק עלינו, חלקם גדולים מאיתנו בשנה והם סתם מקנאים שאנחנו הולכים לעתודה והם הולכים להמשיך בעבודה המונוטנית והמשעממת הזאת כל השירות. בשעה 1 בערך באה מישהי ואומרת אני המפקדת שלכם מרגע זה, וחמודה עכשיו 1 ואנחנו חוזרים הביתה עוד מעט מה את עפה? "עונים לי בכן המפקדת לא המפקדת, ברור?" -"כן המפקדת" -"לכו בשני טורים לסככה". זהו, בזה נגמר התפקיד שלה. נראה לי הם חיים בשביל השעה 1 להיות מפקדים ל5 דקות.

קיבלתי את המדים הכי קטנים שהיו, המכנס קצת ארוך אבל מתאים במידה והחולצה גדולה, הנעליים לא נוחות בעליל אבל אני מקווה לקנות סנדלים ושאני פשוט אתרגל לזה. קיבלתי בחוגר תעודת דח"ש ואני מאוהבת בה כי כתוב שאני עתודאית, זה בצבע ורוד ואם האור מסנוור אז זה נראה נוצץ אז יש לי תעודת עתודאית ורודה ונוצצת. התמונה יצאה מזעזעת כמובן כי פשוט עמדתי דקה מול המצלמה וחייכתי כמו מפגרת כי לא טרחו להגיד לי מתי מצלמים אותי. שמתי לב שאני נראית ממש שונה מהתמונה בת"ז שצולמה לפני שנתיים וחצי, סתם זה לא כזה שונה פשוט השיער שלי באמת נהיה יותר בהיר ולא סתם המצאתי את זה, והוא יותר ארוך ויותר מתולתל, איך אני אוהבת את השיער שלי. חוץ מזה, קיבלתי קיטבג ענק שהיה ממש קשה לסחוב הביתה. בין היתר קיבלתי תרסיס פלפל כמובן ואני הולכת לשים אותו בתיק בימים הקרובים, המצב מפחיד אותי. אני יודעת שאסור להשתמש בתרסיס שלא לצורך אבל אני חושבת שכן יש קצת צורך. בכל מקרה זאת לא תהיה הפקודה הראשונה שאני מפרה כי חיפשנו שירותים בכל הבסיס ועד שמצאנו השירותי נשים היו נעולים אז נכנסנו לשירותי בנים כמובן ורק אחרי זה ראיתי שלט שמורה בפקודה שלבנות אסור להכנס.

זה היה גיוס עתודאים כלומר כל החננות של מחזור 97' במקום אחד. ראיתי שם מישהי שאיתי בכיתה באוניברסיטה (אני יודעת שזה מצחיק שאני קוראת לזה כיתה ואומרת שאני בכיתה א' אבל הם גם קוראים לזה ככה) והיה לי מאד נחמד איתה, בשיעורים פחות יצא לי לדבר איתה. ראיתי מישהו מהכיתה שלי בתיכון ומישהו שהיה איתי בחטיבה, דווקא ציפיתי שכל השכבה שלי תהיה שם אבל בטח הם היו בשבוע שעבר. בכל התורים שהיו, והיו הרבה התחלתי לדבר עם מי שמסביבי שיחות של מה אתה לומד ואיפה וכל פעם שפגשתי מישהו במשפטים ממש התלהבתי וגיליתי גם כמה עתודאים בכיתה השנייה באוניברסיטה שלי, עד עכשיו הייתי בטוחה שאנחנו רק שתי בנות. היו כמה אנשים מאד נחמדים שממש רציתי להחליף איתם מספרים אבל לא, אסור היה לנו להיות עם פלאפונים. כשעלינו על מדים (היי כמו השם של האתר) התיישבתי ליד מישהו והתחלתי לדבר איתו ואמרתי שאולי כבר דיברנו היום אבל בגלל המדים כולם נראים אותו דבר, הוא לומד כמובן הנדסה כמו כולם אז זה לא אומר כלום. ואז פגשתי מישהו שמעכשיו ואני מקווה שלעוד הרבה זמן שאני אכתוב עליו יקרא הדתי כי כשמו כן הוא - דתי.

באחד מהתורים פגשתי מישהו שלומד משפטים - הדתי והיה לנו הרבה נושאי שיחה על מה אתה לומד השנה וכמה נז"ים ושטויות, הלכנו יחד לחדר הבא ואחרי שעשינו את המעשה הנורא וחתמנו 6 שנים קבע הייתה עוד המתנה ששם שאלו אותנו אם אנחנו מכירים לפני, ולא רק בחצי שעה האחרונה. משם הלכנו יחד לאפסנאות ועלינו על מדים ויצאנו החוצה לפגוש את המפקדת החביבה וכשירדנו במדור שחרורים (היה ממש כיף להשתחרר!) ורצינו להחליף את המדים שמרנו אחד לשני עם הקיטבג ובסוף שאלתי אותו איך להגיע לרכבת והוא אמר לי לבוא לאוטובוס שלו, באמצע גיליתי שאיבדתי את הפלאפון והייתי צריכה לחפש בכל הקיטבג הענק ופחדתי שהוא יברח לי אבל הוא חיכה בסבלנות. עלינו לאוטובוס (בלי לשלם חהחה) והתיישבנו ביחד ואם עד עכשיו לא הבנתי כמה הוא דתי, נפל לי האסימון כשהוא שאל אם עכשיו סיימתי שמינית. אוי ויי. הוא כמעט בן 20 ונראה ממש טוב והוא לומד משפטים, הוא יכול להיות יותר מושלם? כנראה שכן! אם הוא לא היה דתי. הוא ירד בתחנה שלי במקום תחנה אחת לפני וליווה אותי לרכבת ואז בגשר של הרכבת פשוט דיברנו ודיברנו ודיברנו ובסוף מסתבר שהיינו שם שעה. היה לי ממש כיף איתו והחלפנו טלפונים והוא אמר שהוא ישמח לשמור על קשר וכל זה טוב ויפה אבל אין לו כוונה למשהו מעבר. דיברנו הרבה על יחסים של חילונים-דתיים והוא אמר שהוא לא רואה את עצמו יוצא עם חילוניה. בערב הוא שלח לי הודעה ושאל אם הגעתי הביתה בסדר ואמר שהיה לו כיף להכיר אותי היום ושלח לי חברות בפייסבוק ואפילו שבת שלום כמה דקות לפני שבת. 

אתמול הייתי ממש מבואסת מזה שהבחור מושלם מכל בחינה שהיא ובגלל דת אין לי סיכוי איתו אבל חשבתי על זה קצת בהיגיון והבנתי שהכל בסדר. נתחיל מזה, שהדבר שהכי אין לי מזל איתו בעולם - מרחק (שהיווה גורם מגביל בשתי המערכות היחסים הקודמות) מופיע גם פה כמובן, ודווקא הבית שהוא גר בו נמצא במרחק 20 דקות ברכבת ממני (חצי שעה באוטו) אבל הוא לומד בעברית אז כל השבוע הוא יהיה במרחק מיליון קמ ממני ובסופש קרוב יחסית אבל אז הוא שומר שבת כמובן. זה לא שחלום חיי זה לצאת עם בחור דתי פשוט זה לא משנה לי כל כך כי אני בת 18 אני לא מתכוונת לצאת עם מישהו ושהוא יהפוך לבעלי והוא אמר שזה ההבדל בין חילונים לדתיים כי הוא יוצא רק עם בחורה שפוטנציאלית להיות אשתו (לאו דווקא כי הם מתאימים פשוט שלא יהיה משהו מהותי כל כך שימנע מהם להתחתן בסוף). מה שחשוב בעיקר זה שבחודשיים האחרונים מאז הפרידה מהבחור הייתי מאד שקועה במחשבה שאני פשוט לא אכיר עוד מישהו, שאני לא אכיר עוד מישהו שיתעניין בי וישלח לי אם הגעתי הביתה ואם אני בסדר, וילווה אותי לתחנה ויגרום לי ממש להתרגש ושיגרום לי לרצות שיקרה משהו מעבר. וגם אם לא יצא מזה כלום וכנראה שלא יצא מזה כלום, זה הזכיר לי שיש עוד מיליון בנים בעולם וחלקם רוצים לדבר איתי גם אחרי שהם ראו אותי במדים ואני אמצא מישהו שירצה להיות איתי באמת. בכל מקרה אני מתכוונת להמשיך לדבר עם הדתי, בכל זאת אנחנו לומדים את אותו תואר ואחריו גם נגיע לאותה יחידה בצבא (שאז הוא בטח יהיה נשוי לדוסה מכוערת אבל עדיין).