בבית ספר למשפטים צריך לקרוא הרבה, אבל הרבה, אבל הרבה!! עכשיו קריאה לא מפחידה אותי כי אני אוהבת לקרוא, למרות שבשנים האחרונות אפשר לספור על יד אחת כמה ספרים קראתי לא כי הייתי חייבת בשביל בית הספר אני תמיד קוראת-עיתונים, כתבות באינטרנט, מיליון פוסטים בישראבלוג מידי יום (סתם לא, ישרא מת אין פה מיליון פוסטים ביום). פעם הלכתי ברחוב וראיתי פרסומת של סטימצקי "האנשים האלה שחייבים לקרוא כל מה שהם רואים?" אז הראתי לאחותי והיא אמרה שזה כל כך אני. אז בקיצור זה ככה פי מיליון! כל מה שאני עושה זה לקרוא. הקטע שאני לא רק צריכה לקרוא אלא גם להבין, להפנים ולסכם.

לכבוד השבוע הראשון ללימודים עשו לנו סיור בספרייה בשביל שנדע מה קורה שם ומה איפה, זה היה נחמד מצידם אם לא הייתה לנו משימה להגיש על זה. הסיור היה בשעה 8 בבוקר,8 בבוקר! עכשיו זה בסדר כאילו לבית ספר הייתי הולכת כל בוקר בשעה 8, הקטע שבית הספר היה במרחק רבע שעה נסיעה באוטו והאוניברסיטה במרחק שעה וחצי באוטובוס שאליו אני צריכה להגיע עם רבע שעה נסיעה באוטו אז להיות שם בשמונה אומר לקום לפני השעה 6, לא ידעתי שקיים עולם בשעה הזאת. אז כמובן שהדבר האחרון שהיה לי אכפת ממנו ולשאר הסטודנטים זה הסיור. קבעתי עם מישהי שנלך בהפסקה לסיים את המשימה ושם פגשנו עוד כמה סטודנטים שנראים לי ממש אחלה אבל הכי לא רציניים, התחלקנו באופן ספונטני לשתי שלשות וקבענו שנחלק את המשימות ובסוף נשווה תשובות. המשימות אגב זה בסגנון חפש את המטמון "באיזה עמוד נמצאת הצעת החוק בלה בלה". משום מה השלשה המוצלחת שלנו לא מצאה כלום והם עשו את הכל, הרגשנו קצת רגשות אשמה אבל מצד שני זה רק משימה למען סימון וי ואין עליה ציון ויהיו לי כל כך הרבה עבודות אמיתיות וחשובות באוניברסיטה לא צריך להיות חננה על העבודה הראשונה. אז צחקתי המון והיה לי ממש נחמד עם האנשים האלה וגיליתי שהם לא כאלה זורקים, הם הצליחו משימה שאני נתקעתי בה. בתחילת השיעור הם אמרו משהו וצחקתי אז אחד מהם אמר שאני צוחקת כי אני עכשיו סיימתי תיכון אז אמרתי לו ששש יש אנשים שלא יודעים והוא צחק ואמר שאם נרצה לשתות משהו יצטרכו להתחשב בי, אמרתי שיש לי 18 והוא אמר כן אבל לא ברים של25+, הוא בן 22 אז גם הוא לא יכול להכנס אז לא הבנתי מה הוא רוצה אבל מה שחשוב שבאופן היפותטי רוצים לצאת איתי לשתות (או שסתם לא היה לו על מה לדבר..)

אני מרגישה שהתחת שלי מקבל צורה של כיסא. אני כל היום יושבת בהרצאות ואני יודעת שאפשר לקום חופשי אבל לרוב זה ידרוש ממני להזיז את כל השורה ואני לא רוצה סתם להפריע להם ולמרצה אז אני מחזיקה את עצמי, אחרי זה בהפסקה כולם יוצאים החוצה להפשיר מהמזגן - ולשבת, אני לא מסוגלת אני פשוט עומדת, רוקדת, קופצת רק לא לשבת. אחרי זה יש גם נסיעה הביתה שאורכת כשעה אבל שם אני כבר משתדלת לשכב כי כמה אפשר כבר לשבת?! אני חוששת שבקרוב אני אתחיל לעשות ספורט כדי לשחרר את האנרגיות מהישיבה הזאת כל היום.

בינתיים כיף באוניברסיטה, ביום ראשון הייתה מוזיקה וחילקו שוקולדים ושוקו בשקית, ביום שלישי הייתה עוד מוזיקה וחילקו בירה ואני סתם התלהבתי אבל לא הייתי באמת מסוגלת לשתות ב1 בצהריים כשלפני עוד שתי הרצאות אז שתיתי קצת והבאתי למישהו אחר. אני בכלל לא לבד בקמפוס, יש את הסטודנטים בכיתה שלי שאני מכירה בערך חצי מהם, יש את העתודאים בכיתה השנייה שבשלישי הלכתי לשתות איתם בירה, יש עוד קבוצה של כל העתודאים באוניברסיטה שעדיין לא פגשתי מעבר לחפירות בווטסאפ אבל עדיין, ויש את הידיד שלי שמכיר לי את הידידים שלו וכיף לי לפגוש אותו בהפסקות (ואגב, יש לו כינוי בבלוג אבל הכינוי ניתן לו בכיתה ט' ואנשים משתנים מאז כיתה ט' ולקרוא לו האקס של בסטי זה לא רלוונטי כי די זה כבר לא מגדיר את המערכת יחסים שלנו, אנחנו ידידים בלי קשר לבסטי ואפילו לפני שהיא נהייתה חברה שלו או בסטי שלי אז מעכשיו הכינוי החדש שלו הוא בר מוח כי הבן אדם פשוט גאון)

אני לא יודעת למה אבל אנשים מרגישים צורך בלתי פוסק להביע את דעתם כשהם מגלים שאני עתודאית. אני לא מדברת על שאלות לגטימיות כמו מה המסלול וכמה שנים קבע או אנשים שמפרגנים לי ואומרים שגם אותם דחפו לעשות עתודה אבל הם לא היו סגורים על עצמם וויתרו, אני מדברת על כל מי שאומר לי איזה באסה לעשות מסלול הפוך לכולם, בגיל 18 לא יודעים באמת מי אתה, זה מוזר ללכת לאוניברסיטה ישר אחרי התיכון. נכון סבבה, כולכם צודקים, זה סיכון והימור לעשות עתודה ויכול להיות שזאת לא הייתה החלטה נכונה, אבל זאת ההחלטה שלי. אני החלטתי שאני רוצה לעשות את זה ואני הלכתי על זה לכן ההערות האלה לא יעזרו ולא ישנו את דעתי, מה גם שלא שאלתי אותכם מה דעתכם אז אשמח אם תשמרו את דעתכם הלא מעניינת לעצמכם.

הפלאפון שלי עדיין דפוק ואם כבר התרגלתי לזה שלוקח לו שעות להעלות משהו ושהסוללה פשוט נגמרת על כלום עכשיו הגיע משהו חדש שאי אפשר להתעלם ממנו. השעון לפעמים נתקע ועד שאני לא מכבה מסך במכוון ומדליקה מחדש השעה נשארת אותו דבר. כשאני הרבה זמן עם המסך דלוק ולא מבינה איך הזמן לא זז אבל אחרי כמה דקות אני קולטת וזה לא כזה נורא. אבל לפעמים יש לי שעון מעורר ואת השעון הראשון אני מכבה ובגלל שהזמן כביכול נתקע השעונים הבאים לא מגיעים. זה ממש מסוכן במקרה שלי בגלל שאני יכולה להרדם אחרי השעון הראשון ולהתעורר רק אחרי שעתיים אז בימים האחרונים אני מכריחה את עצמי בכוח להתעורר מיד. נכון שהפלאפונים השתלטו לנו על החיים ומבצעים עבורנו אינספור פעולות אבל שתי הפעולות שבאמת הכי נחוצות לי בפלאפון ואני לא יכולה למצוא להן תחליף אחר זה אשכרה להתקשר לאנשים ושעון מעורר! (באופן עקרוני יש לי מחשב ומצלמה בשביל שאר הדברים שאני עושה עם הפלאפון אבל אין לי פיזית שעון מעורר)

הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת סמיילי של נשיקה בווטסאפ, האנשים ששולחים את הסמיילי הזה הם בדרך כלל אנשים קרובים אליי, אם ידידים שולחים את זה אז זה מרגיש כמו נשיקת דודה בלחי ומה אני צריכה נשיקה בלחי, אם מישהו מהמשפחה שולח זה הכי נשיקת דודה בלחי בלי שום משמעות נסתרת, ואם מישהו מעבר לידיד שולח את זה אז אני רוצה גם משהו מעבר לנשיקה בצורת סמיילי בווטסאפ (הסעיף האחרון לא התקיים כבר למעלה מחודשיים :O) בקיצור אל תשלחו לי סמיילי של נשיקה, או נשיקה אמיתית או לב בווטסאפ (אבל רק אם מתכוונים לזה! אחרת סמיילי כזה :) וזהו). איזה בן אדם כפוי טובה אני שולחים לי סמיילים וגם זה לא טוב לי

הדתי משגע אותי, הוא הוסיף אותי בפייסבוק ובסנאפצ'ט ודיברנו היום בווטסאפ, הוא שלח לי תמונה שלו (אומייגד הוא חתיך) וביקש שאני אשלח לו גם (כי גילינו שיש לנו אותם משקפיים אז לדעתו זה מצדיק תמונה) ואז גיליתי שכבר חודשיים לא שלחתי תמונה שבאמת אכפת לי איך אני נראית בה וזה ממש קשה להיות יפה סתם ככה באמצע היום אז אמרתי שלא. באמת שחצי מהשיחה זאת הייתה שיחה כאילו אני bro שלו ואני בטוחה שהוא לא מתעניין בי למעבר לזה ואוף אני לא טובה בזה

אני אוהבת את התקווה 6 כל שיר שלהם נשמע כמו מסיבה, תנחשו מי הולכת להופעה שלהם? אנייייי!