האמת שפעם הייתי כותבת פוסטים בפעם אחת, מתיישבת מול המחשב, כותבת כל מה שעבר עליי מאז הפוסט הקודם ומפרסמת אבל בזמן האחרון אין לי זמן ואין לי כוח אני פשוט כותבת לעצמי בכמה מילים על מה אני רוצה לכתוב וכל פעם מוסיפה פסקה בגלל זה הפסקאות מאד לא קשורות אחת לשנייה. מצטערת בפני עצמי שהפוסט נע בין שטחיות טהורה לעצב שגורם לי להחנק מבכי לפחות פעם בשבוע.

בזמן האחרון אני תוהה למה לאנשים כל כך חשוב לישון עם מישהו, אלה שאומרים שהם לא מסוגלים לישון לבד. אני נכנסת למיטה וכעבור דקה אני כבר ישנה עמוק ולא זזה עד הבוקר אז פשוט לא משנה לי אם מישהו ישן לידי ומחבק אותי או שלא. והרי ישנתי פעמיים עם הבחור, ניסיתי לחשוב מה היה מיוחד באותם לילות. ישנו כפיות, הוא חיבק אותי ולמרות שניסיתי להתמוגג מהרגע ולהנות פשוט נרדמתי, הדבר הבא היה שהוא התעורר בבוקר והלך ואני מילמלתי משהו אפילו לא טרחתי לקום לנעול את הדלת או להגיד לו ביי. ובכל זאת זה היה מיוחד וכל אותו יום חיכיתי ללילה שבדיוק אותו הדבר יקרה שוב. מה שהיה שונה, זה שלא נפרדנו באותו יום, לא היינו צריכים להגיד ביי כי אחרי שהיינו יחד כל היום היינו יחד גם כל הלילה. וזה לא משנה אם נתראה מחר או בעוד שבועיים או שזה הבחור או האקס כל פעם שהייתי צריכה להגיד להם ביי כאב לי הלב. כל פעם שהייתי צריכה לעלות לאוטובוס, שליוויתי אותו לשער, שיצאתי מהאוטו, שהסתובבנו וכל אחד הלך לצד אחר פשוט כאב לי הלב, וכשהולכים לישון ביחד זה בסדר כי לא צריך להגיד ביי ולא צריך לכאוב הלב ואני לא יכולה לחכות ליום שבו בחור אחר יחבק אותי לפני שאני הולכת לישון, אפילו אם אני נרדמת אחרי דקה ומתעוררת בבוקר ולא זוכרת כלום.

שמענו את השיר של המונדיאל שהיה בדרום אפריקה ואחותי אמרה שזה כל כך ישן-כשהיא הייתה בקייטנה, ואמרתי כן גם אני הייתי בקייטנה, עכשיו אני כללל הזמן בקייטנה, אבל זה היה בתקופה שהייתי חניכה. כל החיים הייתי הולכת לקייטנות כשהפסקתי להיות חניכה התחלתי להיות מדריכה. זה מוזר אבל אני לא עובדת שם יותר. זאת תמיד הייתה עבודת חופשים שלמרות שכל פעם אמרתי שאני לא חוזרת לשם יותר תמיד חזרתי. אבל הפעם באמת אין לי לאן לחזור, זאת לא העבודה שלי יותר. למרות שבקיץ האחרון רוב השיחות צוות היה להתלונן על כל מה שלא טוב בקייטנה אני באמת חייבת להם המון. נתחיל מזה שלהעסיק ילדה בת 14 זה בכלל לא מובן מאליו, זה היה כיף לא לחפש עבודה כי תמיד הם התקשרו להציע לי עבודה, יש לי ניסיון של 4 שנים בהדרכה, זאת הייתה עבודה כיפית (ומתישה אבל בעיקר כיפית) כי אני מטורפת על ילדים, עבדתי גם כמזכירה שזה לא ניסיון כזה מרשים אבל למדתי איך לשלוח פקסים ולכתוב צ'קים ולשלוח דואר רשום (מה אני לא עושה את זה כל יום לא ידעתי איך עושים את זה) וגיליתי שיש לי המון סבלנות לדבר עם אנשים מגעילים בטלפון. הייתי מנהלת של קייטנה שזה לא קל כמו שזה נשמע אבל זה בהחלט ניסיון (וזאת עבודה שבנות 18 לרוב לא עושות), הכרתי המון אנשים ואומנם הם לא חברים קרובים מידי ועם רובם לא באמת שמרתי על קשר אבל תמיד היה כיף לדבר עם אנשים חדשים ולהעביר את הזמן ביחד, הכרתי את שני האקסים שלי (!!), הרווחתי פחות או יותר 24 אלף ש"ח בכל שנות עבודתי בתחום (חשוב לציין שבגיל 14 קיבלתי 16.59 שח לשעה, בקיץ האחרון קיבלתי כמעט כפול מזה), היה לי כיף, מצחיק, מעצבן, מייאש, חם, עצוב, מדכא אבל בעיקר אני לא מאמינה שאני לא עובדת שם יותר.

האינטרנט בבית כל הזמן נופל ועד שהוא חוזר פיתחנו תחביב של להסתכל על תמונות שיש במחשב, אתמול הסתכלתי על תיקייה משנת 2012 והיה לי עצוב לראות כמה השתנה. ראיתי תמונה מאיזה חג ובתמונה לא הצליחו להכניס את כל היושבים בשולחן, רואים בצד אותי מסתכלת למצלמה ואת היד של סבתא מחבקת אותי. באלבום אחר מ2010, כשאבא שלי קנה אייפון 3 וזה היה הסמארטפון הראשון והוא היה כל כך מלהיב כי הייתה בו מצלמה פנימית, הסלפי הראשון שעשיתי היה עם סבתא. בארוחת שישי עם סבא דיברנו על סבתא, זה כמעט ולא קורה. זה לא הגיוני כמה שאני מתגעגעת אליה.

שבוע אחד של גשם הספיק לי, אני כל כך לא אוהבת חורף, הכל קר וחשוך ורטוב ומסורבל, כי קשה להתלבש יפה וחם וקשה לנהוג וקשה ללכת ברחוב בלי להחליק ובלתי אפשרי לרוץ לאוטובוס. אני יודעת שזה סתם התחלה של סתיו ולא היה באמת קר וחורפי אבל כל ההרגשה שמעכשיו יהיה חורף היא לא כיפית לי.

הכל אחלה ובכל הרצאה אני יושבת ליד אנשים אחרים ובהפסקות אני בחוץ כשלא יורד גשם, ויש מלא בנים וזה נחמד, יש את הדתי ששלח לי תמונה בלי חולצה וכשסיפרתי לעתודאית שאנחנו מדברים היא אמרה שביום חיול זה היה שקוף שהוא בקטע שלי, יש את החתיך שקרא לי "ילדה" וזה מבטא בדיוק כמה הוא שם עליי אבל הוא עדיין חתיך, יש את העתודאי שכתב לי "אז דברי איתי כשאת מגיעה הביתה" (לא דיברתי איתו) וכשהוא ישב לידי בהרצאה הכי משמימה בעולם הוא אמר שאני גאון כשידעתי לענות על כל השאלות במשחק הטריוויה, יש את זה שגר בעיר של ההבחור ויש לו שם ממש דומה שלא שמתי לב שהוא חתיך עד שהעתודאית אמרה לי ובהרצאה אחכ הוא ישב לידי, אולי קצת קרוב מידי והעתודאי שישב בצד השני אמר שהוא בקטע שלי, יש את הידיד של בר מוח שאמר שאני חברת אמת כשהבאתי לו בירה שלא רציתי יותר וזה לגטימי להגיד את זה הרי זאת הפעם השנייה שנפגשנו, לפחות הוא יודע איך קוראים לי. אז לדבריהם של אנשים מסוימים חלק מהבנים האלה בקטע שלי ואיך זה יהיה לא הגיוני אני אופטימיות כובשת הלבבות שאף אחד לא שם עליה מעולם. אני לא באמת בקטע של אף אחד מהם, אבל כשראיתי בקשת חברות חדשה בפייסבוק ולקח לפלאפון שעה לחשוף את פרופילו של המבקש ניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות (בערך כל בן אדם חדש שפגשתי באוניברסיטה אבל סבבה) לא התאכזבתי לראות מי זה ;)

עד כמה זה עצוב שהבדיחות בקבוצה של העתודאים מצחיקות אותי? מישהו כתב שהוא מצא משהו אחרי 3 שנים האם עדיין רלוונטי לשלוח למיטב, אמרו לו תתקשר ותגיד שאתה על הקו כבר 3 שנים. פעם שאלו אם עתודאי מת האם הוא נקבר בחלקה צבאית, חלק מהתגובות: עתודאים לא מתים הם רק מתחלפים, קוברים אותו בטכניון, אתה מת מרגע החתימה (על הקבע), אנחנו נחשבים רכוש צה"ל אלא אם זה קשור בנסיעות באוטובוס ובמוות, שזה כמעט אותו דבר, למה אתה חושב שקוברים את הגופה? לוקחים את הגופה ומעבירים אותה קורס קצינים, שלוש שנים שירות סדיר ושלוש שנים קבע, לא יוותרו עליך כל כך בקלות. האנשים שם חולים ואני צוחקת מזה, זה הופך אותי לחלק מהם.

המערכת שעות מורה על שלושה ימים בשבוע וכך השבוע שלי הצטמצם לו מחמישה ימים לשלושה, כשהיום יום שלישי ואני אומרת מחר אני מתכוונת לחמישי וכל יום חופש אחריו מכפר על היום הקודם כי כשאני חוזרת הביתה בין השעות שש לשמונה בערב אני כבר לא מסוגלת לעשות כלום, רק לבהות קצת בפייסבוק במטרה שתגיע השעה עשר וזה יהיה לגיטימי ללכת לישון, זה בסדר אין לי על מה להתלונן, אני לומדת רק שלושה ימים בשבוע אפילו אם הם עמוסים ואני עייפה ורעבה בערך כל הזמן, אין לי על מה להתלונן. יהיה בסדר

אז שמעתי את זה היום ולא הצלחתי להחליט איזה שיר אני יותר אוהבת זה פירסמתי את כולם, אל תקשיבו לזה, זה שעה וחצי