לפני שבוע הוזמנתי לערב סושי עם חברים מהאוניברסיטה, כמובן שסושי קנה אותי אבל לא היה לי איך להגיע ופשוט לא חשבתי שאני אבוא, ביום חמישי מארגנת המאורע ממש התעקשה שאני אבוא, הבטיחה שאם אני עם האוטו היא תשמור לי חנייה או אם אני אבוא ברכבת ילוו אותי מהבית לרכבת וממש גרמה לי להרגיש רצוייה, אז כמובן שהגעתי. הנוכחים באירוע היו בני 20 עד 24 ואנוכי כמובן ולרגע לא הרגשתי לא קשורה או שאין לי על מה לדבר איתם, דיברנו קליפים מפגרים בmtv, האח הגדול (לא שאנחנו רואים כמובן, אנחנו עילאים ומתנשאים ואמרנו שזה ניסוי פסיכולוגי מדהים), על הרצח של תאיר ראדה, לק ג'ל ואיך לעצב את החדר שלך כדי להרגיש כמו נסיכה, השווינו למי יש גרבים הכי מצחיקות והרגע בו התאהבתי בהם - כשעשינו את ההזמנה של הסושי וכל אחד היה נשמע יותר מתנשא מהשני, אנשים כלבבי. אבל ברצינות, היה לי פשוט כיף ומצחיק ואפילו שהייתי חייבת לרוץ בשביל לא לפספס את הרכבת האחרונה ולא הספקתי לאכול סושי זה לא הוריד מההנאה שלי. 

בשבוע שעבר הייתה הרצאה של שופט מארה"ב באוניברסיטה וזה היה ממש מגניב! חוץ מהעבודה שהבנתי את רוב המילים שהוא אמר באנגלית זה היה ממש מעניין ואפילו הבנתי קצת את ההומור האמריקאי שלו.

לא רוצה לחפור על חתיך שנה ג' אבל אני אעשה את זה בכל זאת. ביום ראשון כשיש את הקורס ששנינו נמצאים בו הייתי ממש יפה וחיכיתי לראות אותו דקה לפני השיעור, אבל הוא לא הגיע. אז תליתי תקווה בזה שאני אדבר איתו בטרמפ הביתה או לפחות אראה אותו לדקה, אבל הוא ממש רץ ואפילו לא עבר מולי, אז התבאסתי וברגע של נחישות הלכתי לטרמפ שגם חברה שלי הייתה שם "כדי לדבר איתה" אבל הם כבר היו חייבים לצאת. התבאסתי שזהו עכשיו לא דיברתי איתו כל השבוע אז ברגע של נחישות #2 שלחתי לו הודעה בקשר לקורס, וקבענו שניפגש השבוע למטרה לימודית בלבד ביום שלישי. ניסיתי לא להתרגש יותר מידי כי דברים טובים לא קורים לי וכמובן שזה התבטל, שלחתי לו "חחח לא נורא" קז'ואלי שלא יחשוב שאכפת לי אבל האמת שכן היה לי אכפת. כעסתי על עצמי שזה כל כך ביאס אותי, כי מה כבר קרה, מישהו שדיברתי איתו כמה פעמים ביטל משהו שקשור ללימודים, וזה היה יותר חשוב לו מאשר לי, זה לא באמת אישי פשוט אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות. תמיד כשפלירטטתי עם בנים ניסיתי לשבת לידם בכיתה או לדבר איתם במסדרון או לא יודעת מה, ועכשיו אני כמו מפגרת מחפשת אותו בעיניים כל פעם שאני מטיילת באוניברסיטה ונמאס לי להרגיש כזאת עלובה כאילו "בנים זה כל מה שיש לי בראש"

נכון כתבתי פה שבבחנים אני אסתפק ב9/10 נקודות? איזה שקרנית אני, מהרגע שהשגתי 9 נקודות רק שאפתי לקבל עוד מאיות ולסיים עם זה. כרגע חסר לי שתי מאיות, את הבוחן של אתמול סיימתי עוד לפני שהבוחן אמר שנותרו עוד 5 דקות בביטחון מלא שאני יודעת הכל, ולבוחן של מחר סיימתי ללמוד אתמול ב9 וחצי, כלומר חזרתי הביתה מהלימודים וישבתי שעתיים בשביל ללמוד, ככה זה כשאני עצובה. בעבודה השנייה קיבלתי ציון די גרוע, כאילו לא ממש גרוע בסופו של דבר תרד לי רק נקודה אחת מהציון הסופי, פשוט זה מאכזב שקיבלתי בין הציונים הנמוכים וגם שיש ירידה כל כך גדולה מהעבודה הראשונה. ביום ראשון אני צריכה להגיש את העבודה הרביעית והאחרונה שלי לסמסטר א' בתואר, קראתי את רוב המקורות (נו טוב סיכום למקורות) וכל פעם חשבתי איזה רעיונות נפלאים יש פה שמתאימים בדיוק לעבודה, אבל בתכלס אין לי מושג מה לכתוב. איזה חננה אני #48575: נכנסתי לאתר של הפקולטה והסתכלתי על רשימת מצטייני הדיקן של שנה שעברה, האחרון שנכנס לרשימה הוא בעל ממוצע 92.5 ומיד אמרתי היי גם אני רוצה! גם ככה אני צריכה ממוצע של 70 בשביל להשאר בעתודה, וממוצע של 85 כדי להישאר בעתודה במשפטים, אז מה זה כבר 92.5? ועכשיו ברצינות, בעוד שלושה שבועות מתחילה תקופת המבחנים וכולי תקווה למצוא את הנוסחא להצלחה, לבלות כמה שיותר שעות בספריה, להבין את החומר בצורה טובה ולפתור קייסים כהלכה.

עריכה 1/1 - בשני הבחנים האחרונים קיבלתי 100. יש לי 10/10!

אז מה התוכניות שלי לערב שנה החדשה? אין יותר מידי אופציות כי רוב החברים שלי בצבא, עם חברים מהאוניברסיטה נפגשתי בחמישי שעבר ואני פשוט מניחה שהם חוגגים עם בני הזוג שלהם, ידיד שלי הציע לי לצאת עם חברים שלו וכולם בני גילי וכולם באוניברסיטה אז אמרתי למה לא, רק שלמרפי יש תוכניות משלו ואני מצוננת ונראית כמו מפלצת כך שאני נשארת בבית. איך יודעים שאני חולה? בדרך כלל אני עושה אפצ'י אחת לחודש בערך, וביומיים האחרונים עשיתי אולי 200.

כל שנה אני כותבת פוסט עם דברים שעשיתי בכל חודש השנה, והשנה תוך כדי כתיבה הבנתי שזה ממש מביך, אבל זה מנהג כזה אז שיהיה