עבר כבר חצי מחודש פברואר ולא התכוונתי לא לכתוב פשוט לא יצא, הזמן עובר ממש מהר (מה כבר אמצע פברואר?) והזמן עובר ממש לאט כי כבר מעל שבועיים שאני בתקופת מבחנים ועשיתי רק מבחן אחד, הייתי בטוחה כמה פעמים שהיום כבר חמישי והיה רק שני או שלישי.

אז תקופת מבחנים it is. האמת שבניגוד לתקופות מבחנים הקודמות הפעם אני שמחה שהיא פה, כי הסמסטר היה כל כך קשה ומתיש ומעייף שפתאום אני מרגישה הקלה, אני לא צריכה לקום ב6 בבוקר שזה הסיוט של חיי (חוץ מכשיש לי מבחן ב8 וחצי, מי עושה מבחן ב8 וחצי??), אני לא צריכה להתלבש כי אני לא יוצאת מהבית ואם אני כבר יוצאת זה ללמוד אצל חברה כך שזה מתקבל בהחלט ללבוש טייצ וסוודר בית, בכללי אני לא הולכת ללבוש ג'ינסים בחודש הקרוב (ברור שג'ינס זה מהות הקיום, הוא עושה לי תחת יפה וגורם לי להרגיש יפה אבל טייצ זה פשוט נוח!) והכי מצחיק, ממש התמכרנו בבית לגבינה שהכי טעים לאכול אותה עם שום ובצל, ואבא אמר לי שיש לי מזל שאני כל היום בבית כי אני לא צריכה להרגיש רע לאכול את זה ואז לצאת לעולם החיצון (זה גבינת רווקים, או של זוגות שהם מעל 20 שנה ביחד, ואגב 20 שנה ביחד, לפעמים אמא שלי צריכה ללכת לעבודה לפנות בוקר [כי הם צריכים להכניס עדכונים חדשים כשהמחשבים לא בפעילות] וכל פעם שהיא קמה לפנות בוקר אבא שלי קם איתה, אני גם רוצה מישהו שיקום איתי ב4 לפנות בוקר). חוץ מזה ההקלה הזאת של אחרי כל מבחן שווה הכל, הקלה כזאת קטנה של לא משנה אם הלך לי טוב או לא (בינתיים המבחן היחיד שעשיתי היה טוב), מתי המבחן הבא או מה עושים עכשיו, פשוט ברגע זה עשיתי כל מה שיכולתי וזהו, אפשר לדקה אחת לנשום עמוק וסיימתי עוד מבחן.

בזמן האחרון ממש בא לי לעשות קעקוע, משהו קטן כזה, אבל אני לא יודעת איזה (יש אולי כיוון) אבל אני לא יודעת איפה, אני לא רוצה מקום בולט שלא יהיה לא ייצוגי אבל אני לא רוצה במקום נסתר מידי כי אני עדיין רוצה לראות אותו, אחרת למה אני עושה קעקוע? ההליקס גורם לי להרגיש מגניבה ומרדנית אבל אני יודעת שעוד שנתיים אני אאלץ להפרד ממנו וכנראה שאחרי הצבא אני כבר לא אחזיר אותו (תלוי באיזה גיל אני אצא מהצבא אבל ברמת העיקרון)

התחלתי לאהוב את ההתנדבות שלי, זה היה נחמד בהתחלה אבל אז הפסיקו להגיע אנשים ועכשיו זה שוב מתניע. אני חייבת להגיד שזה נותן לי פרופורציה על החיים, במשך שעתיים אין לי זמן להתעסק במחשבות שלי אלא רק באנשים שיושבים מולי ומספרים לי את סיפור חייהם הנוראי, באמת אנשים עם חוסר מזל ועם טעויות נוראיות ששינו את חייהם. והכרת התודה שלהם, גם כשאני לא באמת עוזרת להם ושולחים לי מייל עם תודה וחיבוק, או תודה כפרה (וכמה דקות לפני ממש נבהלתי כשראיתי בת"ז שלה שהיא נולדה בעזה, ממש קירוב לבבות). יש לי עוד התנדבות שאני אמורה לעשות וכשחששתי שאין לי דוח שעות לשלוח להם אני אנסה לתרץ להם שזה סבבה כי יש את ההתנדבות שאני באמת עושה, אבל אני לא רוצה, אני לא רוצה להפוך אותה לספירת שעות או להחתים את הבוס שלי על ההתנדבות הזאת, אני רוצה לעשות אותה מרצון ומשמחה. ואגב בהתנדבות השנייה, הייתי בכנס וסיפרתי לבערך מאה אנשים על איך הגעתי לעתודה וכל הסיפור ורק כשצילמו אותי קלטתי שעמדתי מול מאה אנשים ודיברתי על עצמי במשך 10 דקות, אופטימיות של החטיבת ביניים בחיים לא הייתה מסוגלת לזה. ואז יצאתי לאכול צהריים עם 2 אנשים שפגשתי פעמיים ומישהי שלמדה איתי בחטיבה וזה לא היה נורא מביך, הייתי בפגישה עם ראש העיר שזה היה ממש מגניב, ואז נקלעתי לשחנ"ש הכי לא צפוי עם חיילת מקסימה. אומנם יום שלם זה לא מובן מאליו בתקופת מבחנים אבל זה היה שווה את זה. חברת ברלין אמרה שאם היא לא הייתה מכירה אותי וכל פעם הייתי אומרת לה שיש לי כנס זה היה נשמע שאני מחרטטת אותה בהגזמה.

בשבוע שעבר חגגנו לאחותי התינוקת יומולדת 17, זה מצחיק ממש כי לפני רגע בדיוק אני הייתי בת 17 ואיך היא עכשיו? אני זוכרת את מסיבת ההפתעה שעשו לי ובדיוק מה לבשתי, חגגנו לה במסעדה האהובה עלינו וכרגיל האוכל היה אלוהי. חוץ מזה, בשבועיים החולפים נפגשתי עם חברת ברלין 3 פעמים ללמוד, אני אוהבת ללמוד איתה, זה יותר יעיל מללמוד לבד, אנחנו מבינות טוב את החומר ביחד ובכללי אנחנו פשוט משדרות על אותו גל ונמצאות באותו ראש, אני ממש מקווה שנצליח או נכשל (אמן שנצליח) אבל שנקבל את אותם ציונים. שנה שעברה הציונים שלנו היו בול אותו דבר (5 נקודות גג לכל כיוון) והשנה משום מה היו הפרשים גדולים יחסית (אומנם לטובתי אבל זה לא באמת מרגיש כיף "להצליח" בלעדיה).

בסופ"ש לא-חגגתי עם בסטי יומולדת לי כי אסור לחגוג לפני אבל חגגנו יומולדת. בהתחלה הלכנו לבית קפה וממש התלהבתי שיש שם פסטה סלמון אז כמובן שהזמנתי פסטה סלמון אבל לא שמתי לב לזה בתפריט אבל גם היו שם קישואים אז זה היה מרהיב לראות אותי מפרידה קישואים מפסטה. אחרי זה הסתובבנו בכל העיר בשמלה ועקבים כדי לחפש לאן אנחנו צריכות להגיע, ולבסוף הגענו למקום הנכון והיינו בהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי! רציתי לספר לכולם כמה אני אוהבת אותם- עד שציטוט משיר שלהם מופיע בכותרת של הבלוג שלי אבל לא. התחלתי לשמוע אותם בכיתה ז' כי חברה שלי שהייתה גם ילדה מאד מקובלת אמרה לי שהם להקה טובה, ואם היא מקובלת כנראה שהיא יודעת. מאז אני ממש אוהבת אותם, לפעמים יותר ולפעמים פחות ובזמן האחרון ממש יותר. ההופעה הייתה ממש טובה (למרות שהיו תקלות טכניות), היא הייתה ארוכה והיו שם גם הרבה שירים שאני מכירה וגם כמה שלא ובימים האחרונים הם מתנגנים בלופים. אחרי זה הלכנו לישון אצל בסטי והיה לי כיף כי הרבה זמן לא ישנתי אצלה ואני אוהבת את הבית שלה (וזה לא מובן מאליו כי אני ממש קנאית למיטה שלי). השכם בבוקר (=12 וחצי) נסענו לאכול פנקייקים שהיו מושלמים, הגיעו עם קצפת, שוקולד, מייפל ופירות, ולסיום המלצרית שכחה לחייב אותנו על חצי מהארוחה אז יצא גם ממש משתלם. כל פעם שאנחנו נמצאות שם אנחנו אומרות שלא נחזור לשם אף פעם, וכל פעם אנחנו חוזרות, כנראה שהפעם באמת לא נחזור. אחרי זה נסענו להצטלם בטבע רק שהיה יותר מידי שמש (ממתי זה בעיה בשבילי?! הייתי ממש שמחה מהשמש אבל פחות מהעיניים העצומות בתמונות) ורוח ולא ידעתי איך לעמוד מול המצלמה (של הפלאפון כמובן) חוץ מידיים בצידי הגוף כך שרוב התמונות לא יצאו טובות חוץ מתמונה אחת שהצלחתי לחלץ והיא נראית ממש שמחה וקיצית כאילו אין לי תקופת מבחנים.

נכון אני כל הזמן אבל כל הזמן רואה אנשים שאני מכירה? אז חוץ מזה שראיתי מישהי שלמדה איתי ביסודי ברכבת ועשיתי כאילו אני לא רואה אותה אז ראיתי את הקראש של החטיבה שלי, וואי הייתי ממש מאוהבת בו והיינו מתכתבים בפייסבוק כל הזמן ואז הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אהיה חברה שלו כי אני בכיתה ח' והוא בכיתה ט' והייתי כותבת עליו מלא בבלוג שזה היה עצוב, אבל זה קצת מצחיק. אני ישבתי וזללתי פנקייק והוא עמד בבר, דווקא היה מתאים לי להגיד לו וואי תראה איזה יפה אני וממש לא כמו שהייתי בכיתה ח' אבל לא אמרתי כלום ואם הוא ראה אותי הוא בטוח לא זיהה אותי.

נכנסתי במקרה לתיקיית אחר בפייסבוק וראיתי שמישהו שלח לי "היי אופטימיות:)" לא עניתי כי עברו שבועיים וכי הוא לא נראה טוב בלשון המעטה אבל חייבת להודות שזה לא רע לקבל הודעות כאלה. חוץ מזה, לפני יומיים התעוררתי בבוקר וכשפתחתי את הפלאפון לראות הודעות השם שלו הופיע על הצג, לצערי ההודעה איכזבה ממש ואפילו לא טרחתי לענות עליה (בדיעבד הייתי כותבת לו "או שתשלח לי הודעות נורמליות או שאל תשלח הודעות בכלל"). אבל היי החלפתי תמונת נושא בפייס וקיבלתי מלא לייקים (אחד מהם של מישהו שהתאבססתי עליו והסטטוסים המצחיקים שלו על יום האהבה מעידים על זה שהוא רווק).

שנה שעברה את יום האהבה ביליתי עם חברה בספריה ויצאנו משם ב9 בלילה, הפעם ביליתי אותו עם עצמי בבית בלמידה למבחן של מחר. אני בטוחה שגם בשנים הבאות (שאמן יהיה לי עם מי לחגוג כבר) אני לא אחגוג אותו כי א. יש לי יומולדת עוד 4 ימים ואת זה צריך לחגוג ב. למי יש כוח לצאת בקור הזה מהבית? הלוואי שיהיה לי עם מי לחגוג ימי אהבה בקיץ. תכלס השנה זה יצא מוש, בקיץ טירונות, בחורף תקופת מבחנים, ככה אין זמן להתעסק בזה.

בנימת עוד 4 ימים אני בת 20 אומייגד. (אבל חייבת להגיד שהשנה באתי מוכנה, כבר חצי שנה אני ממלמלת "עוד מעט 20" כששואלים אותי בת כמה אני)

(הכי קרוב שלי לזה זה השיר הזה)