האמת שאין לי ממש כוח ואין לי ממש מה לעדכן כי החיים שלי כרגע די מונוטוניים ושגרתיים אבל אני קוראת פוסטים ישנים ואני נהנית להיזכר במה שהיה, גם אם זה קרה רק לפני חודש. 

דברים לא טובים:

יש תקופת מבחנים ואני מפחדת אני מתה מפחד אני בלחץ מטורף, אני לא מרגישה שאני יודעת את החומר מספיק טוב ואני לא מרגישה שאני יודעת לפתור מבחנים או לענות על שאלות בלי לשכוח מיליון דברים בדרך

הבחור שהיה לי משהו עליו בתחילת שנה (ושלח ידיים והפסקתי לדבר איתו) כנראה, לא בטוח, יוצא עם מישהי מהכיתה וחשבתי איזה יופי בשבילם ואז הבנתי שאני קצת מקנאה כי השקר שאמרתי לעצמי שהוא יצא ממערכת יחסים ארוכה ובטח הוא רוצה להיות קצת רווק כבר לא תקף ואז באה השאלה, למה הוא לא רוצה אותי

לא קיבלתי את הפטור במבחן אמיר ואני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי עכשיו

אני לא מוצאת דיל לטיסה בסוף תקופת המבחנים וכנראה שאת היומולדת שלי אני אחגוג לבד כמו ילדה עזובה

בלי קשר לטיסה, אני ובסטי לא בשיא שלנו, אני מרגישה שלא אכפת לה ממני, כל פעם שאנחנו קובעות להפגש היא מבטלת, היא בקושי שולחת הודעות וזה לא כיף לי, אני שונאת שלוקחים אותי כמובן מאליו, ואם עכשיו כשהיא יושבת בבית ולא עושה כלום, פעם אחרונה שנפגשנו הייתה לפני חודש וחצי מה יקרה כשהיא תתגייס?

כלום לא קורה עם חתיך שנה ג' שלא שם עליי ועכשיו אני גם לא אראה אותו חודש ואני מרגישה כל כך רווקה ושזה לא ישתנה לעולם (זה ממש קשה להכיר בנים באוניברסיטה, מי גרם לרושם שזה לא?!)

דברים טובים:

סיימתי לקרוא ספר של 240 עמודים תוך כדי קריאת הסיכום וניסיון להבין מה רוצים ממני - כל מי שסיפרתי לו על זה אמר כל הכבוד ושמצבי ממש טוב

דיברתי עם חברה והיא הציעה שניפגש בסופש וגיליתי שארומה הקרוב לביתנו פתוח בשבת אז אני אציע לה את זה

בעבודה שהגשתי לפני שבועיים ולא היה לי מושג מה לכתוב בה קיבלתי 82 שבגדול זה לא ציון מדהים אבל יחסית לזה שבאמת לא ידעתי כלום זה טוב

עברתי שלב ממש קשה בקאנדי קראש

התאהבתי שוב באישה הטובה (מה למה כולכם רואים את זה? כי זה יפה, מעניין, והאישה - היא ממש טובה)

בשבוע החולף יצאתי לריצה פעמיים ומחר אני אצא שוב

זה שיר ממש יפה!

אני מרגישה ממש נורא נפשית, כאילו כל דבר יגרום לי להתפוצץ, כל דבר מעצבן אותי, כל דבר מלחיץ אותי. ולמרות שזה נראה שכמות הדברים הטובים שווה פחות או יותר לכמות הדברים הלא טובים זה לא נכון כי זה כמו שאני אגיד שהמבחן של 1 נק"ז חשוב כמו המבחן ב3 נק"ז בגלל שלדבר על משחק מחשב, שיר וסדרת טלוויזיה זה לא חשוב כמו שאני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בשביל לא להיות כל כך עצובה.

הכל בסדר, הכל בסדר, הכל יהיה בסדר

עריכה 22/1 21:12

הכל לא באמת כל כך רע זה פשוט שהכל נראה ככה, אבל יש המון דברים טובים ובשביל לאזן:

ביום חמישי בבוקר אחת הבנות אספה את "החבורה" שלנו ואמרה שהיא חשבה על זה שהסמסטר עכשיו נגמר ושעברנו אותו ביחד ורצתה לתת לנו משהו קטן והביאה לנו שוקולדים, ובתכלס גם אם היא הייתה מביאה לי שקית ריקה הייתי מאושרת מעצם הרעיון.

לכבוד סיום הסמסטר היה בוקר שוקו ומרשמלו ובאמת שצריך מעט מאד בשביל לשמח אותי, שוקו עם מרשמלו לגמרי הספיק. כמו שלפני שבועיים שחילקו קרמובאים ולקחתי אחד העתודאית אמרה שצריך לצלם את החיוך שהיה לי על הפנים.

אני כל הזמן מקבלת מחמאות כשאני מספרת כמה כבר למדתי, "לי אין את המשמעת העצמית הזאת" אמרה אחת ו"תפסיקי להיות כל כך מסודרת" אמרה אחרת.

קניתי היום מעיל חדש (כי אני לא סגורה באמת אם אני אוהבת את הקודם) והוא מנוצות וממש מחמם ויפה וגם פיג'מה קצרה בh&m שעלתה פחות מהמחיר של הבית שלנו.

לארוחת צהריים אכלנו פשטידת פסטה עם גבינות ובשר ורוטב עגבניות וזה היה מושלם.

סבא אמר לי שאני מתוקה כמו דבש ושאם יום יבוא ומישהו ישבור לי את הלב הוא יהרוג אותו, ואם הוא לא יוכל לעשות את זה, הוא נותן לי ייפוי כוח מלא להרוג אותו בעצמי.

נכון שיש עוד תקופת מבחנים שלמה לפניי, אבל כמו שהמרצה אמר צריך לחגוג עכשיו כי אומרים אחר כך  וכשאחר כך מגיע לא עוצרים לדקה לחגוג - אז סיימתי את הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה!

התקשרתי אתמול לבסטי ושאלתי אותה מה היא עושה, היא אמרה שהיא הולכת לאכול צהריים, שאלתי אם היא רוצה במקום להזמין טיסה לברצלונה. אז זה מה שעשינו. האם אנחנו טסות? כמובן שלא. מאז שנדחה לה הגיוס (אני מהמרת שבסוף יגידו לה, עזבי התעללנו בך מספיק - עזבי אותך להיות מזכירה שנתיים) אנחנו ממש רוצות לטוס בסוף תקופת המבחנים שלי ליעד נחמד באירופה והרעיון הראשוני היה ברצלונה כי אנחנו עדיין מצפות לזה עוד מהטיסה שהתבטלה באוקטובר. אז הזמנו טיסה ממש עם הפרטי אשראי והכל ואז היינו צריכים לחכות לאישור מהמלון ולא היו חדרים פנויים וכל שאר האופציות היו בערך פי 2 במחיר שגם ככה היה גבולי לטיסה בפברואר שזוהי כמובן לא עונת התיירות. אז כרגע אנחנו מחפשות יעד אחר, האמת שאני כבר ממש לא בררנית פשוט בא לי לטוס, אני מקווה שגם נמצא משהו במחיר סביר במקום שלא יקפא לי המוח (למרות שהוא יכול לקפוא זה כבר יהיה אחרי המבחנים) בשבוע המסכן הזה.

בשיעור חוזים למדנו על כמה סוגי פיצויים שניתן לתת במצב של הפרת חוזה, אחד הסוגים זה פיצוי ציפייה - כלומר להשיב את המצב למה שהיה קורה אם החוזה היה מתקיים ואם אי אפשר לקיים אותו אז בד"כ זה יהיה פיצויים כספיים בשווי האכיפה שהייתה אמורה להיות. אז נגיד במקרה של ביטול הנסיעה, החזירו לנו את כל הכסף ולא לקחו דמי טיפול  וכביכול השיבו את המצב למה שהיה, הבעיה שהם לא טיפלו בבעיית ההתרגשות ולא טיפלו בעובדה שאני אשכרה רוצה לטוס. אני לא יודעת להסביר את זה אבל אני פשוט מתרגשת מכל דבר, אני מוצאת שמחה והתלהבות בכל דבר ואני מאד אוהבת את זה! כאילו אם אני אמורה לצאת ואני לא מתרגשת אני יודעת שמשהו לא בסדר, וכשאני חושבת על טיסה לחו"ל אז על אחת כמה וכמה אני מתרגשת ואני לא אוהבת שמה שאני רוצה שיקרה מתבטל.

תקופת המבחנים הולכת וקרבה ואני קצת לא רוצה כי הפרפקציונסטית המשוגעת שאני לא מוכנה לזה ואני בטח אהיה בלחץ בכל רגע נתון עד ה18/2 בו אני אחגוג יום הולדת 19 ואת המבחן האחרון לסמסטר א', ואני קצת לא רוצה שזה יגיע פשוט כי באמת כיף לי לבוא לאוניברסיטה, ונחמד בשיעורים ומצחיק בהפסקות ואני קצת רוצה שזה יגיע כי אחרי זה אני אוכל להגיד באמת שאני מרוצה כל פעם ששואלים אותי איך בתואר ואני עונה "טוב אבל אתם יודעים בוא נראה מה יהיה במבחנים" ואני רוצה שזה יגיע כי היום נהייתה לי מוטיבציה מטורפת כי אם אני יכולה לזכור 5 הבדלים בין המשפט להלכה ואת כל ה4 דוגמאות שבכל אחד מהם, אני יכולה לזכור גם את שאר הדברים שצריך לזכור. אני שמחה ולא שמחה, לחוצה ולא לחוצה, כאילו מנוחה אבל אף אחד לא באמת ינוח פה אבל הסמסטר נגמר והנה נגמרו להם הבחנים וסיימתי את כל העבודות ולא משנה כמה אני אקבל באחרונה שבהן כי האגו שלי התנפח כהוגן שכולם שיבחו אותי שהגשתי במועד הגשה הראשון ואיזה יופי שפתאום הבנתי את החומר אבל רגע תרגיל במקצוע אחר ומה?! זה מה שעושים בקורס הזה?! אני הכי מסודרת בעולם ויש לי רשימה לכל דבר אבל הזיכרון נעל שלי מקשה עליי לזכור איפה השארתי את הרשימה וכמו שהפסקה הזאת מבולגנת כך גם המוח שלי, אבל יהיה בסדר, ולא בעזרת השם ולא בעזרת הרב שאני אקבל ממנו ברכה, אלא בעזרת המוח הענק שלי שהביא אותי עד הלום והתחת שאני הולכת לגדל בחודש הקרוב.

חברה של ההורים שלי חגגה את יום הולדת ה-40 וזה היה מרגש מאד שבדיוק בנה הבכור נולד. האמת שהקשר קצת התנתק אבל אנחנו חברים בפייסבוק ותמיד שולחים אישורים בקאנדי קראש, אבל חוסר החבר/בעל שנראה באופק מעיד שכנראה היא מגדלת אותו לבד. מצד אחד, באמת כל הכבוד לה! צריך המון אומץ בשביל זה, זה לא מובן מאליו, והנה היא אישה חזקה ועצמאית, אז מה אם אין לה בן זוג זה לא סיבה לא לעשות ילד. מצד שני, אני מתה מפחד שזה יקרה לי. תמיד אני אומרת שגם אם אני אשאר לבד אני לא באמת אשאר לבד כי אין סיכוי שלא יהיו לי ילדים, פשוט אין סיכוי. אני לא רוצה לגדל ילד לבד, אני רוצה מישהו שיאהב אותי, יאהב אותי כל כך שירצה לחיות איתי ולעשות איתי ילדים.

מישהי מהכיתה שלי התארסה, וזה מאד מרגש ומשמח אבל היא רק בת 21 והיא יוצאת איתו 8 חודשים. היא לחוצת חתונה בטירוף, כאילו מהשבוע הראשון באוניברסיטה אני שומעת אותה מדברת על חתונה. ולמה הם כל כך ממהרים להתחתן? 8 חודשים זה באמת לא מספיק בשביל להכיר בן אדם, אבל מה אני מבינה בזה, הרבה יותר הגיוני להתחתן מהר כי אתם שומרים נגיעה וחרמנים רצח. ואני לא שופטת אותם שהם חרמנים, אני לא הייתי מחזיקה 8 חודשים, פשוט זה לא אמור להיות מדד לבן אדם שאת בוחרת לחיות איתו את חייך.

שכחתי לספר על האירוע המכונן בחיי שקרה לפני שבועיים, עצר אותי שוטר! ולמה אני כל כך מתרגשת? כי ממש פחדתי מהרגע הזה. אין לי איך להסביר את זה, פשוט רציתי שיעצור אותי שוטר לבדיקה שגרתית רק כדי לראות שזה לא מפחיד, הרי אני נוהגת כחוק - אני אוהבת חוקים ואני אוהבת לנהוג, אין סיכוי שאני אעשה משהו לא טוב. הדבר היחיד זה שאני לא עוצרת בבמפרים כי זה לא כיף, אבל זה לא באמת לעבור על החוק כי אין חוק שאומר תאט כשיש במפר, זאת המלצה בלבד. כמובן שלא קרה כלום שעצר אותי השוטר, הוא עצר גם את מי שלפני ומי שאחרי ואפילו לא ביקש רישיון (כי זה לגטימי שילדה שנראית בת 14 נוהגת לבדה) ורק אמר שחסר לי אוויר בצמיג אבל נסעתי הביתה כמו גדולה (מתתי מפחד) כי האמת שאני לא יודעת איך עושים את זה.

אני כל כך רווקה שחלמתי שיש לי חבר, לא הצלחתי לראות את הפנים שלו אבל ממש שמחתי שזה הוא, אף אחד חוץ מאיתנו לא מרוצה מהקשר הזה אבל נותנים לנו חצי שעה להפרד, היה קיץ ולבשתי חצאית מיני וידעתי בדיוק מה יקרה בחצי שעה הזאת, אבל היו מלא פקקים והייתי חייבת ללכת לשירותים לפני ונתקעתי שם ובקיצור לא הספקתי להגיע בזמן ואפילו בחלום החבר שלי לא נוגע בי. מה יהיה איתי.

לאור העובדה שסיימתי את חפיסת כדורי הברזל (טוב האמת שנשארו לי 2 אבל מיציתי) החלטתי לשלוח לרופא בקשה לבדיקת דם חוזרת שתגיד לי הכל בסדר ואני אוכל להמשיך בחיי, אבל הוא המליץ לקחת עוד חפיסה של 30 כדורים ומההה לא ביקשתי ממך ביקשתי בדיקת דם מה הקשר עוד חבילה מה מה מה, בקיצור אני תקועה עם זה לעוד 30 ימים תירו בי ביי.

כמובן פינתי האהובה (ואגב שמתי לב שברוב הפוסטים שלי יש פינה כזאת, פשוט כל פעם זה בחור אחר שלא יוצא ממנו כלום, מתגעגעת לפוסטים שלמים שמוקדשים לבחור אחד שמה שהיה בינינו היה הדדי ולא דמיוני) חתיך שנה ג'. לאור העובדה שבשבוע שעבר הוא לא הראה את זיו פניו המזוקנות בשיעור הקודם והתבאסתי מזה שעוד שבוע "התבזבז" בלי לדבר איתו החלטתי שדי להתעסק ולהתאבסס ולחשוב וואו הוא עשה לי היי כשהוא עבר ליד הפקולטה וראה אותי בהפסקה זה בטוח אומר משהו (כן שהוא ראה אותי ועשה לי היי, סתמי) ואם יקרה משהו אז אחלה ואם לא אז די. והשבוע ראיתי אותו, ולא רק שראיתי אותו גם דיברתי איתו 10 דקות שלמות וזה לגמרי עשה לי את היום ולמה אני כזאת תלותית שבחור שלא באמת שם עליי מרגש אותי ככה. אבל אם כבר קרה משהו אז נו בואו נתרגש כולנו יחדיו - בהתחלה דיברנו סתם על הטרמפ ומשם על הקורס ועל תקופת המבחנים. נכון השיחה לא זרמה לדברים אישים או מעניינים יותר אבל לא יודעת להסביר, פשוט הייתה כימיה בשיחה, לא חשבתי על מה לדבר או להסביר את עצמי יותר מידי זה פשוט היה נחמד. וגם שמתי לב שהוא משרה מן רוגע כזה, עברנו במקום שבו תמיד אני מפחדת שידרסו אותי כי זה כביש עם שני נתיבים ואין שם מעבר חצייה והוא פשוט הלך לו, וזה טוב אנשים שמשרים רוגע, כי אני לא כזאת, אני לחוצה ופחדנית ולא רגועה בעליל. בקיצור די די די מה שיהיה יהיה ודי לחשוב מיליון פעם ולדמיין דברים שלא הולכים לקרות ביי.