אתמול בלילה לא ישנתי כל הלילה, התהפכתי מצד לצד, חלמתי שאני עוברת על כל הסיכומים למבחן עשרים פעם וכל פעם שכחתי משהו או טעיתי משהו אז הכריחו אותי לחזור על הכל מהתחלה. התעוררתי מותשת, כאילו לא נחתי בכלל בלילה, עם בחילה וכאבי בטן וכאבי ראש. דיברתי עם חברת ברלין והיא אומרת שזה בגלל שאני בלחץ וזה הכל מועקה נפשית. אמרתי לה שאני בכלל לא לחוצה מהמבחן שנתנו לנו 24 שעות לעשות היום כי הוא באמת לא מזיז לי. אבל האמת שהיא צודקת, זה הכל מועקה אחת גדולה, כל החודש הזה, כל השבוע האחרון, הכל מעיק ולוחץ ובא לי לצרוח שזה יפסק. כל הסמסטר הזה היה רע אליי אבל השבועיים האחרונים עלו על כל דימיון. 

ביום רביעי הייתי צריכה להגיש את העבודה האחרונה לסמסטר ולהרגיש הקלה ושחרור, מסיבה לא ברורה (שאני מתחרטת עליה) הלכנו אחרי שעה לבדוק שההגשה באמת נמצאת במקום שלה, וזה מצחיק כי איך היא לא תהיה במקום שלה, אבל היא לא הייתה שם, לא שלי ולא של חברת ברלין. מיד אמרו לנו שאולי אנחנו סתומות והגשנו לתא הלא נכון, אז עברתי על כל 70 התאים שנמצאים שם והעבודה לא באף אחד מהם. גנבו לנו את העבודה. גנבו לנו את העבודה. אי אפשר להאמין שזה קרה. עוד מהפסיכומטרי מאיימים עלינו שמי שיתפס בהעתקה לא יוכל לעשות פסיכומטרי 7 שנים, מי שיתפס מעתיק באוניברסיטה - בעבודה, מבחן או בוחן יעלה לוועדת משמעת, אבל גנבו שתי עבודות מהתא ולאף אחד לא אכפת. זה מה שהכי מחרפן אותי, דיברנו עם המרצה, עם המתרגל, עם המזכירות ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא עונה למיילים ששלחנו וכל מה שקיבלתי זה "למה הגשתן יום לפני הזמן?" כאילו שזה מה שלא בסדר פה. וזה משגע אותי, זה מעליב אותי, זה פוגע בי, קראתי 20 פסקי דין מהתחלה עד הסוף כמו כלב, סיכמתי לעצמי את הנקודות החשובות, ישבתי שעות על העבודה, ערכתי, שיניתי, הוספתי, הורדתי, תיקנתי, ובסוף גנבו לי אותה, ולאף אחד לא אכפת. זה מצחיק וזה עצוב וזה בעיקר נורא עצוב. כמובן שהדפסתי את העבודה שוב פעם ושוב פעם הגשתי אותה אז למזכירה וכל יפי הנפש שחשבו שצעקתי שגנבו לי את העבודה כדי לא להגיש אותה, תודה. אבל זה מחרפן אותי ומוציא אותי מדעתי, כי מסתכלים עליי כאילו אני לא בסדר שאני עושה סרט מזה שכולה גנבו לי את העבודה.

חוץ מזה שהמקרה הזה מרתיח ברמה האישית, זה ממש מוריד לי מהערכה שהייתה לי לאוניברסיטה. תמיד ראיתי את זה כמשהו גדול, המטרה של כל התיכון זה להתקבל לאוניברסיטה, זה הרי כל הייעוד שלנו ובלי זה אין לי כל עתיד. אז זה ממש אוברייטד. האוניברסיטה היא לא מקום כזה גדול ומדהים כמו שדמיינתי, כי זה בסך הכל אותם אנשים שהיו בתיכון פשוט הם גדלו קצת ועכשיו הם משלמים בשביל להיות שם. המרצים הם ממש לא אנשים מדהימים ומעניינים, לרוב הם פשוט מתמחים בנושא הספציפי שהם מלמדים, לאו דווקא עושים את זה טוב, וסובלים משיגעון גדלות. וזה עצוב שהתנפצה לי הבועה הזאת כי מאז שאני בת 14 אני חולמת על היום שאני אלמד באוניברסיטה, ועכשיו לא בא לי ללכת לשם יותר.

וזה מרתיח אותי כי אני יודעת שאני לא צדיקה, אני יכולה לכתוב ספר עם כל הדרכים להעתיק ולרמות, באמת, זה אפילו קצת מביך להודות עד כמה אני מומחית בהעתקות. אפשר להכין שליפים ולשים אותם בקלמר או מתחת למעיל, או אם מותר להכניס דף אז להצמיד שליף מתחת, אפשר לכתוב לחברה על הדף טיוטה שלי שאלות ואפשר להחליף את הטפסים של המבחן. כמובן שכל הדרכים דורשות מיומנות והרבה אומץ, ועם כמה שליפים שהכנתי בחיי רק כדי שיהיה וברובם בכלל לא השתמשתי, מעולם לא העתקתי ממישהו שלא יודע שאני מעתיקה ממנו, מעולם לא העתקתי ממישהו שהתאמץ הרבה בשביל מה שהוא עושה כשאני לא, מעולם לא פגעתי במישהו אחר בהעתקה שלי. כי זה לא הגיוני שלקחו לי את העבודה, זה לא הגיוני.

והאמת שיש עוד דברים שמעצבנים אותי, כמו זה שבסטי חושבת שאני לא רוצה להפגש איתה כי אני כל הזמן אומרת שאין לי זמן אבל אני כן נפגשת עם חברות מהלימודים, והיא לא מבינה שהייתי מעדיפה פי מיליון להפגש איתה ורק לשכב על המיטה ולשמוע מוזיקה ולרכל במקום להפגש עם חברות מהלימודים וללמוד כל היום.

מצאתי משהו שכתבתי לפני חודשיים - ב1/12 יש לסבתא שלי יומולדת ותמיד אהבתי את היום הזה אבל היא נפטרה לפני 4 וחצי שנים ומאז אני מחפשת כל הזמן מה היא הייתה אומרת או מה קרה ולא סיפרתי לה כי זה קשה לאבד את אחד האנשים שאתה הכי אוהב בעולם. באנטומייה של גריי היה פרק שבו מישהי שעמדה למות אמרה לבת שלה שזה בסדר שהיא תהיה עצובה אבל היא חייבת להבטיח לה שהיא לא תהיה עצובה לנצח וזה נשמע לי כמו משהו שסבתא הייתה אומרת לי וזה מצחיק כי זה אמור לגרום לי להבין שאני לא יכולה להיות עצובה לנצח אבל רק מז שאני חושבת על מה היא הייתה אומרת אני נהיית עצובה ואני תקועה בפלונטר הזה.

אבל קרו גם מעט דברים טובים בחודש האחרון - באחת הפעמים שנפגשתי עם החברות מהלימודים, באמת לא למדנו בכלל, יצאנו בערב לבר ונפתחנו ממש (מכירות מעל שנה ופתאום סיפרנו דברים מהעבר שלא שמענו עדיין) ובשישי נסעתי לקניון עם חברת ברלין וקניתי ג'ינס מושלם ותיק צד בברשקה. ביום שישי האחרון שוב הלכתי לקניון (יש סיילים ממש שווים!) וקניתי חולצת ג'ינס וסריג בפוקס (זה מצחיק כי יותר מחצי שנה הסתובבתי עם זיכוי של 70 שח ועכשיו הוצאתי 100 שח בקלות). טיפול הלייזר השלישי משפיע ממש טוב, רוב השערות נשרו וחלקן עדיין לא גדלו (עברו 3 שבועות). קיבלתי 90 בבוחן השלישי והאחרון בקורס ממש קשה ועברתי את הבוחן החמישי שהייתי צריכה לעבור בקורס אחר.

התנשקנו ואז הוא אמר שהוא לא רוצה להיות איתי במערכת יחסים כי אני ילדה. אמרתי לעצמי כל שבוע שעבר שאני צריכה תשובה, אפילו שיהיה "לא", רק שלא יהיה "אולי" אבל האמת שזה מבאס אותי. גם כי אני רוצה להיות איתו וגם כי הוא מנשק ממש טוב):

אז ביומיים האחרונים הייתי בבית, הרופאה אמרה שצריך פשוט מנוחה, אולי באמת הגוף שלי רצה לסמן לי לעצור רגע ולנוח כי הזמן האחרון היה משוגע ועכשיו יהיו מבחנים. אבל מה שטוב זה שעכשיו יהיה פברואר, ופברואר זה החודש שלי, ובו תמיד קורים לי דברים טובים. כי פברואר זה אומר שעבר 2/3 מהחורף, ובכל פברואר אני גדלה בשנה, ומאורעות העבר גילו לי שבחודש הזה הורדתי את הגשר ועברתי טסט וקיבלתי ציונים מעולים בתקופת המבחנים, אז אין שום סיבה שהחודש הזה יהיה שונה, גם ממש מגיע לי.

עריכה 3/2-

שתי חברות אמרו לי "היום שלי ממש טוב" או "אתמול היה לי יום מעולה" וקצת קינאתי בהן כי הרבה זמן הימים שלי לא היו מעולים, אבל הנה בינתיים חודש פברואר באמת מאיר לי פנים, הלכתי עם בסטי לשופינג והתחדשתי בשמלה צמודה ומהממת ומכנס קצר כדי שיזכיר לי שלא עוד הרבה זמן אני גם אוכל ללבוש אותו. הגיע אלינו מקרה מעניין בהתנדבות וכמה אנשים ממש הודו לי למרות שלא עשיתי הרבה. כמה וכמה אנשים שאלו אותי אם כבר התחלתי ללמוד למבחן שיתקיים בחמישי וכשעניתי שכן הם נבהלו ואמרו שאני תותחית (בתקווה שזה ישתקף בציון). ואיכשהו קרה ששוב דיברתי (ולא רק זה) עם הבחור והפעם השיחה הייתה יותר טובה.

אז איך התחילה שנת 2017? אני באמת לא זוכרת כי כבר עברו שבועיים וחצי וזה מצחיק איך מזכירים לי שמשהו קרה רק לפני שבוע ומצד שני הזמן טס בצורה מפחידה.

יצאתי עם העתודאית וחברת ברלין (יש לנו שם ממש מצחיק לשלושתינו אבל מי שלא היה בשיעור הזה לא יבין אז חבל סתם לכתוב פה ולהביך את עצמי). בהתחלה היה קצת מוזר כי לא היה מקום בשני הברים האופציונליים ואז פשוט הושיבו אותנו ממש בסוף הרחוב כי פשוט הקטע של בר שכונתי שהם חושבים שזה על כל השכונה, וממש עמדנו כבר לעזוב כי זה מביך לשבת במקום שבו אין כבר תנור חימום או מוזיקה או כל זכר לבר ואז המלצרית אמרה שהתפנה מקום ממש בלב העניינים וישבנו שם. הזמנו קנקן בירה וצ'ייסר, אני לא יודעת כמה שתיתי כי היו כוסות מוזרות כאלה אבל הייתי ממש שיכורה בקטע של לדבר שטויות ושכואב לי להזיז את הראש לצדדים. מישהו בא אלינו והתחיל לעשות לנו קסמים ולנסות לקרוא מחשבות, בהתחלה חשבתי שהוא מתחיל עם מישהי מאיתנו אבל הוא סתם רצה שנעשה לו לייק בפייסבוק אבל זה היה תוכנית בידור ממש מצחיקה לערב. חזרתי לישון אצל חברת ברלין ובבוקר ניצלנו את החיים עד הסוף וכמובן למדנו. 

בשישי חזרתי הביתה ברכבת ולפני כמה שבועות גיליתי שה-מקום למצוא בו חבר זה תחנת רכבת ביום שישי כי יש מלא מלא חיילים חתיכים והם ממש חתיכים אבל הפעם חזרתי ממש מאוחר ולא היו כבר חיילים ברכבת אבל ראיתי מישהו שלמד איתי בחטיבה והייתי דלוקה עליו (כמובן) ואז נזכרתי שהוא באמת גר בעיר לידי ומעולם לא ראיתי אותו מאז שעזבתי את החטיבה והדבר המתבקש לעשות היה כמובן לעקוב אחריו, אז זה מה שעשיתי ואז כשעמדנו איפה שכולם מחכים שיאספו אותם חיכיתי לתפוס את המבט שלו כדי לראות אם הוא מזהה אותי ורוצה להגיד לי שאני נראית הרבה יותר טוב מבכיתה ז' ושאני מהממת אבל הוא לא הסתכל ורק כשאספו אותו נראה לי שהוא קלט אבל זה כבר היה מאוחר מידי ולא משנה. מסתבר גם שאנחנו לא חברים בפייסבוק, הודות לפיצ'ר החדש של הפייסבוק שמגלה לך ממתי הפרופיל שלך, אז הוא פתח אותו אחרי החטיבה, בפייסבוק הקודם בטוח היינו חברים הרי שלחתי לו מה היו שיעורים כל שבוע באיזשהי דרך.

הפיגוע של שבוע שעבר ממש שבר לי את הלב, לא רק כי אני הייתי לא מזמן עם עוד המון חיילים בירושלים (וגם לי היה נשק ותחמושת ולא הייתי עושה כלום ושום דבר חוץ מלברוח אם היה קורה משהו), לא רק כי לא בעוד הרבה זמן גם אני אהיה צוערת בקורס קצינים, אלא כי באמת חיכיתי לפרסום השמות כי פחדתי שיופיע שם שאני מכירה, אף חבר קרוב אליי לא נמצא עכשיו בקקצ אבל יש כמה חברה מהשכבה או שאני מכירה ובאמת לא הייתי רוצה לראות שם מוכר ברשימה. הדבר הראשון שראיתי בבוקר זה מישהי פירסמה בקבוצה של העתודאים שהחברה הכי טובה שלה נרצחה והיא מפחדת שלא יבואו אנשים להלוויה. לא יכולה לתאר לעצמי מה הייתי עושה בעולם הזה אם היה קורה משהו לחברה הכי טובה שלי. רק במוצאש נפגשנו וגם מלא לעשות כלום ביחד איתה כל כך נהניתי, לא יכולה לדמיין לעצמי מה הייתי עושה במקום אותה בחורה מסכנה.

עניתי על שאלון בבאזפיד כרגיל שבודק מה כוח העל שלי, שאלו אותי איזה חוש מוגבר אצלי, אז התחלתי לשלול, ראייה זה בטוח לא "אני לא רואה" יכול להיות השם השני שלי וזה שאני מסתובבת קבוע עם שתי זוגות משקפיים בתיק זה קצת עצוב. שמיעה גם לא, אני שומעת סבבה אבל זה בטח לא חוש מוגבר. אני לא יודעת מה ההגדרה לחוש טעם מפותח אבל אם נגיד שמבחינתי שני הטעמים היחידים זה מלוח או מתוק אז כנראה שאני לא עונה להגדרה, וחוש הריח שלי הוא באמת גרוע, לא הייתי מתפלאת אם הייתי מתגלה כחצי תתרנית או משהו, אז בלית ברירה כתבתי חוש המישוש כי פשוט לא יודעת איך אפשר להיות גרוע בזה. ואז הייתה עוד שאלה מה הכישרון הטבעי שלי והתבאסתי לפסול את סעיפי האומנות או מוזיקה או מתמטיקה וכמעט סימנתי בישול עד שראיתי כתיבה! במשהו אחד אני צריכה להיות טובה! 

בזמן האחרון חוץ מזה שאני משתמשת בכל הכוחות של היקום בשביל לפגוש בלי סוף אנשים שאני מכירה, גם קורים לי דברים מוזרים כל הזמן, כמו זה שנסעתי לקניון והשומר בבידוק בחוץ פשוט לחץ לי את היד מההה?(אבל לא בצורה הרשמית של להגיש אותה מולי אלא בגישה "השרמנטית" של להניח אותה מולי) או ששאלתי מישהו מהטרמפים אם יש לו את התנאים כדי להיות מלווה (נו חלאס כבר עם הבדיחה שמעל שני אנשים צריך מלווה) והוא ענה לי שיש לו גם רישיון על טנק, מההה? או נגיד הקטע שטרמפיסט אחר זכר שפעם באיזה טרמפ סיפרתי מאיפה אני ומה אני לומדת ואמר לי להוסיף את המספר שלו ואיכשהו יום למחרת הלכנו יחד תחת מטריה אחת מהאוטו לבניין וביום אחר גם הזמין אותי לקפה וישבנו שעה על הדשא בחוץ? מההה? נכון שזה מצחיק והיה יכול להשמע אפילו רומנטי אבל הוא ממש גדול וכנראה זה סתם ואני אומרת לעצמי כל הזמן להפסיק לחשוב על זה אבל זה מצחיק כי שנה וחצי אנחנו לומדים באותה אוניברסיטה ומעולם לא נתקלתי בו ופתאום הוא כל הזמן שם.

החלטתי להיות חכמה ולגבות דברים במחשב והמחשב ונגיד עשיתי תיקייה שנושאת את השם "משפטים" שמכילה את כל החומרים בתואר שלי אבל לא הצלחתי לשלוח אותה במייל כי היא עצומה. וגם החלטתי לגבות את הבלוג הזה תחת מיליון תיקיות במחשב ויצא לי לקרוא פוסטים שכתבתי בגיל 13 ו14 (אומייגד זה לפני 6-7 שנים) וכתבתי שם שהחלום הכי גדול שלי זה להיות עורכת דין. בא לי לחבק את עצמי של העבר ובא לי לחבק את עצמי של ההווה שכרגע החלום הכי גדול שלי הוא סיוט אבל זה יהיה בסדר ממש.

אני ממשיכה לראות האנטומייה של גריי כמובן, התחלתי את עונה 7 ואני איכשהו צריכה להפסיק עם זה כי בתקופת מבחנים פשוט לא יהיה לי זמן לזה. בכללי אני צריכה להתרגל לזה שהולכת להיות תקופת מבחנים, נגיד היה היום בוחן והגעתי למסקנה שפשוט כל בחינה מתחילה בכמה דקות שוק של מה אני עושה פה, מי אני מה אני, מה זאת השאלה הזאת. אני קצת מקנאה בעצמי של לפני שנה שהפכה את כל האינטרנט בשביל למצוא סיכומים ומבחנים מלפני מיליוני שנים. אבל זה בסדר כי תכף אני אסיים העבודה האחרונה לסמסטר הזה ואתחיל לעבוד בראבק על המבחנים. והכל יהיה טוב כי אני אפציץ כמו שאני תמיד עושה במבחנים ואומנם זה יהיה חודש קשה עם 7 מבחנים ובאמצע אני אציין 20 שנות קיום בעולם אבל יהיה טוב!