האמת שפעם הייתי כותבת פוסטים בפעם אחת, מתיישבת מול המחשב, כותבת כל מה שעבר עליי מאז הפוסט הקודם ומפרסמת אבל בזמן האחרון אין לי זמן ואין לי כוח אני פשוט כותבת לעצמי בכמה מילים על מה אני רוצה לכתוב וכל פעם מוסיפה פסקה בגלל זה הפסקאות מאד לא קשורות אחת לשנייה. מצטערת בפני עצמי שהפוסט נע בין שטחיות טהורה לעצב שגורם לי להחנק מבכי לפחות פעם בשבוע.

בזמן האחרון אני תוהה למה לאנשים כל כך חשוב לישון עם מישהו, אלה שאומרים שהם לא מסוגלים לישון לבד. אני נכנסת למיטה וכעבור דקה אני כבר ישנה עמוק ולא זזה עד הבוקר אז פשוט לא משנה לי אם מישהו ישן לידי ומחבק אותי או שלא. והרי ישנתי פעמיים עם הבחור, ניסיתי לחשוב מה היה מיוחד באותם לילות. ישנו כפיות, הוא חיבק אותי ולמרות שניסיתי להתמוגג מהרגע ולהנות פשוט נרדמתי, הדבר הבא היה שהוא התעורר בבוקר והלך ואני מילמלתי משהו אפילו לא טרחתי לקום לנעול את הדלת או להגיד לו ביי. ובכל זאת זה היה מיוחד וכל אותו יום חיכיתי ללילה שבדיוק אותו הדבר יקרה שוב. מה שהיה שונה, זה שלא נפרדנו באותו יום, לא היינו צריכים להגיד ביי כי אחרי שהיינו יחד כל היום היינו יחד גם כל הלילה. וזה לא משנה אם נתראה מחר או בעוד שבועיים או שזה הבחור או האקס כל פעם שהייתי צריכה להגיד להם ביי כאב לי הלב. כל פעם שהייתי צריכה לעלות לאוטובוס, שליוויתי אותו לשער, שיצאתי מהאוטו, שהסתובבנו וכל אחד הלך לצד אחר פשוט כאב לי הלב, וכשהולכים לישון ביחד זה בסדר כי לא צריך להגיד ביי ולא צריך לכאוב הלב ואני לא יכולה לחכות ליום שבו בחור אחר יחבק אותי לפני שאני הולכת לישון, אפילו אם אני נרדמת אחרי דקה ומתעוררת בבוקר ולא זוכרת כלום.

שמענו את השיר של המונדיאל שהיה בדרום אפריקה ואחותי אמרה שזה כל כך ישן-כשהיא הייתה בקייטנה, ואמרתי כן גם אני הייתי בקייטנה, עכשיו אני כללל הזמן בקייטנה, אבל זה היה בתקופה שהייתי חניכה. כל החיים הייתי הולכת לקייטנות כשהפסקתי להיות חניכה התחלתי להיות מדריכה. זה מוזר אבל אני לא עובדת שם יותר. זאת תמיד הייתה עבודת חופשים שלמרות שכל פעם אמרתי שאני לא חוזרת לשם יותר תמיד חזרתי. אבל הפעם באמת אין לי לאן לחזור, זאת לא העבודה שלי יותר. למרות שבקיץ האחרון רוב השיחות צוות היה להתלונן על כל מה שלא טוב בקייטנה אני באמת חייבת להם המון. נתחיל מזה שלהעסיק ילדה בת 14 זה בכלל לא מובן מאליו, זה היה כיף לא לחפש עבודה כי תמיד הם התקשרו להציע לי עבודה, יש לי ניסיון של 4 שנים בהדרכה, זאת הייתה עבודה כיפית (ומתישה אבל בעיקר כיפית) כי אני מטורפת על ילדים, עבדתי גם כמזכירה שזה לא ניסיון כזה מרשים אבל למדתי איך לשלוח פקסים ולכתוב צ'קים ולשלוח דואר רשום (מה אני לא עושה את זה כל יום לא ידעתי איך עושים את זה) וגיליתי שיש לי המון סבלנות לדבר עם אנשים מגעילים בטלפון. הייתי מנהלת של קייטנה שזה לא קל כמו שזה נשמע אבל זה בהחלט ניסיון (וזאת עבודה שבנות 18 לרוב לא עושות), הכרתי המון אנשים ואומנם הם לא חברים קרובים מידי ועם רובם לא באמת שמרתי על קשר אבל תמיד היה כיף לדבר עם אנשים חדשים ולהעביר את הזמן ביחד, הכרתי את שני האקסים שלי (!!), הרווחתי פחות או יותר 24 אלף ש"ח בכל שנות עבודתי בתחום (חשוב לציין שבגיל 14 קיבלתי 16.59 שח לשעה, בקיץ האחרון קיבלתי כמעט כפול מזה), היה לי כיף, מצחיק, מעצבן, מייאש, חם, עצוב, מדכא אבל בעיקר אני לא מאמינה שאני לא עובדת שם יותר.

האינטרנט בבית כל הזמן נופל ועד שהוא חוזר פיתחנו תחביב של להסתכל על תמונות שיש במחשב, אתמול הסתכלתי על תיקייה משנת 2012 והיה לי עצוב לראות כמה השתנה. ראיתי תמונה מאיזה חג ובתמונה לא הצליחו להכניס את כל היושבים בשולחן, רואים בצד אותי מסתכלת למצלמה ואת היד של סבתא מחבקת אותי. באלבום אחר מ2010, כשאבא שלי קנה אייפון 3 וזה היה הסמארטפון הראשון והוא היה כל כך מלהיב כי הייתה בו מצלמה פנימית, הסלפי הראשון שעשיתי היה עם סבתא. בארוחת שישי עם סבא דיברנו על סבתא, זה כמעט ולא קורה. זה לא הגיוני כמה שאני מתגעגעת אליה.

שבוע אחד של גשם הספיק לי, אני כל כך לא אוהבת חורף, הכל קר וחשוך ורטוב ומסורבל, כי קשה להתלבש יפה וחם וקשה לנהוג וקשה ללכת ברחוב בלי להחליק ובלתי אפשרי לרוץ לאוטובוס. אני יודעת שזה סתם התחלה של סתיו ולא היה באמת קר וחורפי אבל כל ההרגשה שמעכשיו יהיה חורף היא לא כיפית לי.

הכל אחלה ובכל הרצאה אני יושבת ליד אנשים אחרים ובהפסקות אני בחוץ כשלא יורד גשם, ויש מלא בנים וזה נחמד, יש את הדתי ששלח לי תמונה בלי חולצה וכשסיפרתי לעתודאית שאנחנו מדברים היא אמרה שביום חיול זה היה שקוף שהוא בקטע שלי, יש את החתיך שקרא לי "ילדה" וזה מבטא בדיוק כמה הוא שם עליי אבל הוא עדיין חתיך, יש את העתודאי שכתב לי "אז דברי איתי כשאת מגיעה הביתה" (לא דיברתי איתו) וכשהוא ישב לידי בהרצאה הכי משמימה בעולם הוא אמר שאני גאון כשידעתי לענות על כל השאלות במשחק הטריוויה, יש את זה שגר בעיר של ההבחור ויש לו שם ממש דומה שלא שמתי לב שהוא חתיך עד שהעתודאית אמרה לי ובהרצאה אחכ הוא ישב לידי, אולי קצת קרוב מידי והעתודאי שישב בצד השני אמר שהוא בקטע שלי, יש את הידיד של בר מוח שאמר שאני חברת אמת כשהבאתי לו בירה שלא רציתי יותר וזה לגטימי להגיד את זה הרי זאת הפעם השנייה שנפגשנו, לפחות הוא יודע איך קוראים לי. אז לדבריהם של אנשים מסוימים חלק מהבנים האלה בקטע שלי ואיך זה יהיה לא הגיוני אני אופטימיות כובשת הלבבות שאף אחד לא שם עליה מעולם. אני לא באמת בקטע של אף אחד מהם, אבל כשראיתי בקשת חברות חדשה בפייסבוק ולקח לפלאפון שעה לחשוף את פרופילו של המבקש ניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות (בערך כל בן אדם חדש שפגשתי באוניברסיטה אבל סבבה) לא התאכזבתי לראות מי זה ;)

עד כמה זה עצוב שהבדיחות בקבוצה של העתודאים מצחיקות אותי? מישהו כתב שהוא מצא משהו אחרי 3 שנים האם עדיין רלוונטי לשלוח למיטב, אמרו לו תתקשר ותגיד שאתה על הקו כבר 3 שנים. פעם שאלו אם עתודאי מת האם הוא נקבר בחלקה צבאית, חלק מהתגובות: עתודאים לא מתים הם רק מתחלפים, קוברים אותו בטכניון, אתה מת מרגע החתימה (על הקבע), אנחנו נחשבים רכוש צה"ל אלא אם זה קשור בנסיעות באוטובוס ובמוות, שזה כמעט אותו דבר, למה אתה חושב שקוברים את הגופה? לוקחים את הגופה ומעבירים אותה קורס קצינים, שלוש שנים שירות סדיר ושלוש שנים קבע, לא יוותרו עליך כל כך בקלות. האנשים שם חולים ואני צוחקת מזה, זה הופך אותי לחלק מהם.

המערכת שעות מורה על שלושה ימים בשבוע וכך השבוע שלי הצטמצם לו מחמישה ימים לשלושה, כשהיום יום שלישי ואני אומרת מחר אני מתכוונת לחמישי וכל יום חופש אחריו מכפר על היום הקודם כי כשאני חוזרת הביתה בין השעות שש לשמונה בערב אני כבר לא מסוגלת לעשות כלום, רק לבהות קצת בפייסבוק במטרה שתגיע השעה עשר וזה יהיה לגיטימי ללכת לישון, זה בסדר אין לי על מה להתלונן, אני לומדת רק שלושה ימים בשבוע אפילו אם הם עמוסים ואני עייפה ורעבה בערך כל הזמן, אין לי על מה להתלונן. יהיה בסדר

אז שמעתי את זה היום ולא הצלחתי להחליט איזה שיר אני יותר אוהבת זה פירסמתי את כולם, אל תקשיבו לזה, זה שעה וחצי

בבית ספר למשפטים צריך לקרוא הרבה, אבל הרבה, אבל הרבה!! עכשיו קריאה לא מפחידה אותי כי אני אוהבת לקרוא, למרות שבשנים האחרונות אפשר לספור על יד אחת כמה ספרים קראתי לא כי הייתי חייבת בשביל בית הספר אני תמיד קוראת-עיתונים, כתבות באינטרנט, מיליון פוסטים בישראבלוג מידי יום (סתם לא, ישרא מת אין פה מיליון פוסטים ביום). פעם הלכתי ברחוב וראיתי פרסומת של סטימצקי "האנשים האלה שחייבים לקרוא כל מה שהם רואים?" אז הראתי לאחותי והיא אמרה שזה כל כך אני. אז בקיצור זה ככה פי מיליון! כל מה שאני עושה זה לקרוא. הקטע שאני לא רק צריכה לקרוא אלא גם להבין, להפנים ולסכם.

לכבוד השבוע הראשון ללימודים עשו לנו סיור בספרייה בשביל שנדע מה קורה שם ומה איפה, זה היה נחמד מצידם אם לא הייתה לנו משימה להגיש על זה. הסיור היה בשעה 8 בבוקר,8 בבוקר! עכשיו זה בסדר כאילו לבית ספר הייתי הולכת כל בוקר בשעה 8, הקטע שבית הספר היה במרחק רבע שעה נסיעה באוטו והאוניברסיטה במרחק שעה וחצי באוטובוס שאליו אני צריכה להגיע עם רבע שעה נסיעה באוטו אז להיות שם בשמונה אומר לקום לפני השעה 6, לא ידעתי שקיים עולם בשעה הזאת. אז כמובן שהדבר האחרון שהיה לי אכפת ממנו ולשאר הסטודנטים זה הסיור. קבעתי עם מישהי שנלך בהפסקה לסיים את המשימה ושם פגשנו עוד כמה סטודנטים שנראים לי ממש אחלה אבל הכי לא רציניים, התחלקנו באופן ספונטני לשתי שלשות וקבענו שנחלק את המשימות ובסוף נשווה תשובות. המשימות אגב זה בסגנון חפש את המטמון "באיזה עמוד נמצאת הצעת החוק בלה בלה". משום מה השלשה המוצלחת שלנו לא מצאה כלום והם עשו את הכל, הרגשנו קצת רגשות אשמה אבל מצד שני זה רק משימה למען סימון וי ואין עליה ציון ויהיו לי כל כך הרבה עבודות אמיתיות וחשובות באוניברסיטה לא צריך להיות חננה על העבודה הראשונה. אז צחקתי המון והיה לי ממש נחמד עם האנשים האלה וגיליתי שהם לא כאלה זורקים, הם הצליחו משימה שאני נתקעתי בה. בתחילת השיעור הם אמרו משהו וצחקתי אז אחד מהם אמר שאני צוחקת כי אני עכשיו סיימתי תיכון אז אמרתי לו ששש יש אנשים שלא יודעים והוא צחק ואמר שאם נרצה לשתות משהו יצטרכו להתחשב בי, אמרתי שיש לי 18 והוא אמר כן אבל לא ברים של25+, הוא בן 22 אז גם הוא לא יכול להכנס אז לא הבנתי מה הוא רוצה אבל מה שחשוב שבאופן היפותטי רוצים לצאת איתי לשתות (או שסתם לא היה לו על מה לדבר..)

אני מרגישה שהתחת שלי מקבל צורה של כיסא. אני כל היום יושבת בהרצאות ואני יודעת שאפשר לקום חופשי אבל לרוב זה ידרוש ממני להזיז את כל השורה ואני לא רוצה סתם להפריע להם ולמרצה אז אני מחזיקה את עצמי, אחרי זה בהפסקה כולם יוצאים החוצה להפשיר מהמזגן - ולשבת, אני לא מסוגלת אני פשוט עומדת, רוקדת, קופצת רק לא לשבת. אחרי זה יש גם נסיעה הביתה שאורכת כשעה אבל שם אני כבר משתדלת לשכב כי כמה אפשר כבר לשבת?! אני חוששת שבקרוב אני אתחיל לעשות ספורט כדי לשחרר את האנרגיות מהישיבה הזאת כל היום.

בינתיים כיף באוניברסיטה, ביום ראשון הייתה מוזיקה וחילקו שוקולדים ושוקו בשקית, ביום שלישי הייתה עוד מוזיקה וחילקו בירה ואני סתם התלהבתי אבל לא הייתי באמת מסוגלת לשתות ב1 בצהריים כשלפני עוד שתי הרצאות אז שתיתי קצת והבאתי למישהו אחר. אני בכלל לא לבד בקמפוס, יש את הסטודנטים בכיתה שלי שאני מכירה בערך חצי מהם, יש את העתודאים בכיתה השנייה שבשלישי הלכתי לשתות איתם בירה, יש עוד קבוצה של כל העתודאים באוניברסיטה שעדיין לא פגשתי מעבר לחפירות בווטסאפ אבל עדיין, ויש את הידיד שלי שמכיר לי את הידידים שלו וכיף לי לפגוש אותו בהפסקות (ואגב, יש לו כינוי בבלוג אבל הכינוי ניתן לו בכיתה ט' ואנשים משתנים מאז כיתה ט' ולקרוא לו האקס של בסטי זה לא רלוונטי כי די זה כבר לא מגדיר את המערכת יחסים שלנו, אנחנו ידידים בלי קשר לבסטי ואפילו לפני שהיא נהייתה חברה שלו או בסטי שלי אז מעכשיו הכינוי החדש שלו הוא בר מוח כי הבן אדם פשוט גאון)

אני לא יודעת למה אבל אנשים מרגישים צורך בלתי פוסק להביע את דעתם כשהם מגלים שאני עתודאית. אני לא מדברת על שאלות לגטימיות כמו מה המסלול וכמה שנים קבע או אנשים שמפרגנים לי ואומרים שגם אותם דחפו לעשות עתודה אבל הם לא היו סגורים על עצמם וויתרו, אני מדברת על כל מי שאומר לי איזה באסה לעשות מסלול הפוך לכולם, בגיל 18 לא יודעים באמת מי אתה, זה מוזר ללכת לאוניברסיטה ישר אחרי התיכון. נכון סבבה, כולכם צודקים, זה סיכון והימור לעשות עתודה ויכול להיות שזאת לא הייתה החלטה נכונה, אבל זאת ההחלטה שלי. אני החלטתי שאני רוצה לעשות את זה ואני הלכתי על זה לכן ההערות האלה לא יעזרו ולא ישנו את דעתי, מה גם שלא שאלתי אותכם מה דעתכם אז אשמח אם תשמרו את דעתכם הלא מעניינת לעצמכם.

הפלאפון שלי עדיין דפוק ואם כבר התרגלתי לזה שלוקח לו שעות להעלות משהו ושהסוללה פשוט נגמרת על כלום עכשיו הגיע משהו חדש שאי אפשר להתעלם ממנו. השעון לפעמים נתקע ועד שאני לא מכבה מסך במכוון ומדליקה מחדש השעה נשארת אותו דבר. כשאני הרבה זמן עם המסך דלוק ולא מבינה איך הזמן לא זז אבל אחרי כמה דקות אני קולטת וזה לא כזה נורא. אבל לפעמים יש לי שעון מעורר ואת השעון הראשון אני מכבה ובגלל שהזמן כביכול נתקע השעונים הבאים לא מגיעים. זה ממש מסוכן במקרה שלי בגלל שאני יכולה להרדם אחרי השעון הראשון ולהתעורר רק אחרי שעתיים אז בימים האחרונים אני מכריחה את עצמי בכוח להתעורר מיד. נכון שהפלאפונים השתלטו לנו על החיים ומבצעים עבורנו אינספור פעולות אבל שתי הפעולות שבאמת הכי נחוצות לי בפלאפון ואני לא יכולה למצוא להן תחליף אחר זה אשכרה להתקשר לאנשים ושעון מעורר! (באופן עקרוני יש לי מחשב ומצלמה בשביל שאר הדברים שאני עושה עם הפלאפון אבל אין לי פיזית שעון מעורר)

הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת סמיילי של נשיקה בווטסאפ, האנשים ששולחים את הסמיילי הזה הם בדרך כלל אנשים קרובים אליי, אם ידידים שולחים את זה אז זה מרגיש כמו נשיקת דודה בלחי ומה אני צריכה נשיקה בלחי, אם מישהו מהמשפחה שולח זה הכי נשיקת דודה בלחי בלי שום משמעות נסתרת, ואם מישהו מעבר לידיד שולח את זה אז אני רוצה גם משהו מעבר לנשיקה בצורת סמיילי בווטסאפ (הסעיף האחרון לא התקיים כבר למעלה מחודשיים :O) בקיצור אל תשלחו לי סמיילי של נשיקה, או נשיקה אמיתית או לב בווטסאפ (אבל רק אם מתכוונים לזה! אחרת סמיילי כזה :) וזהו). איזה בן אדם כפוי טובה אני שולחים לי סמיילים וגם זה לא טוב לי

הדתי משגע אותי, הוא הוסיף אותי בפייסבוק ובסנאפצ'ט ודיברנו היום בווטסאפ, הוא שלח לי תמונה שלו (אומייגד הוא חתיך) וביקש שאני אשלח לו גם (כי גילינו שיש לנו אותם משקפיים אז לדעתו זה מצדיק תמונה) ואז גיליתי שכבר חודשיים לא שלחתי תמונה שבאמת אכפת לי איך אני נראית בה וזה ממש קשה להיות יפה סתם ככה באמצע היום אז אמרתי שלא. באמת שחצי מהשיחה זאת הייתה שיחה כאילו אני bro שלו ואני בטוחה שהוא לא מתעניין בי למעבר לזה ואוף אני לא טובה בזה

אני אוהבת את התקווה 6 כל שיר שלהם נשמע כמו מסיבה, תנחשו מי הולכת להופעה שלהם? אנייייי!

בשבוע האחרון שמעתי את שני השירים האלה


 והייתי עצובה, התחלתי לעשות אידיאליזציה לעבר ולספר לעצמי איך אני מתגעגעת לתקופות האלה אבל האמת שזה שקר. אלה היו שתי תקופות די לא טובות שבהן היו שני רגעים שזכורים לי במיוחד שהיו מדהימים שאותם השירים האלה מזכירים לי. ואחרי שאני משתכנעת שאלה באמת לא היו תקופות ששווה להתגעגע אליהן אני מתפשרת על להתגעגע להרגשה ולרגע הספציפי ולאנשים שהייתי איתם. יהיה בסדר אני לא צריכה בחיים שלי אנשים שלא צריכים אותי.

קשה לי. אני הולכת לאוניברסיטה רק ארבעה ימים וכבר קשה לי. חשבתי שיש לי יתרון כי הרגע (4 חודשים אבל סבבה) סיימתי תיכון ואני הרבה יותר רגילה ללימודים מכל שאר הסטודנטים אבל לא נראה לי שזה ממש נכון. נתחיל מזה שהנסיעות קצת הורגות אותי. בשביל להגיע לשם ב9 אני נוסעת באוטובוס של 7 ובשביל זה אני מתעוררת ב6, אני מסיימת בסביבות 3 ואז יש נסיעה של שעה בחזור ואז אוספים אותי מהתחנה כי היא לא במרחק הליכה מהבית. הקו הזה משגע אותי כי הוא עובר בלא פחות מ4 ערים, וזה לא שהוא עובר ויש לו שתי תחנות עיקריות, יש לו עשרים אלף תחנות שהוא עוצר בכולן. אני ממש ממש מקווה לסידור קבוע עם האוטו ו/או למצוא טרמפים כי אני לא אעמוד בנסיעות האלה. דבר שני, קצת קשה לי לשבת בהרצאות וזה ממש מוזר כי תמיד הייתי יושבת שעה וחצי בשיעור עם עשר דקות הפסקה אבל האמת שלא הייתי בשיעור כבר חצי שנה (אחרי פסח היו אולי שבועיים של שיעורים) ורמת הקשב שלי בחצי שנה הזאת הייתה ממש נמוכה, כמעט ולא הייתי צריכה לשבת המון זמן ולהתרכז במשהו (בעבודה בקיץ תיזזתי בטירוף והלוואי והייתי נחה לרגע ובעבודה במשרד הייתי יותר רגועה אבל עדיין הייתי כל הזמן זזה). דבר שלישי, כדי להבהיר את עצמי - חוץ מכמה רגעים כמעט ולא הייתי לבד - לא בבקרים ולא בהפסקות ולא בהרצאות אבל זה קשה כל הקטע של להתחבר לאנשים חדשים. במיוחד שאני מרגישה בעמדת נחיתות. לא שאני מתביישת בזה, להפך אני גאה בזה שאני בת 18 ולומדת באוניברסיטה אבל אני משתדלת לא לספר את זה לאנשים בעיקר כי אני רוצה להתחבב עליהם ושינסו להכיר אותי לפני שהם יודעים שאני צעירה מהם ב3/4/5 שנים. עדיין, הרבה אנשים יודעים כי אחרי ששואלים אותך איך קוראים לך ומאיפה אתה שואלים בן כמה אתה, הרוב פשוט פוערים פה ולא מאמינים לי ואני שואלת אם אני באמת נראית כל כך בוגרת ואומרים לי שלא אבל זה עדיין מפתיע. אני מרגישה בנוח כשיש שיחות בנות שטחיות ומדברים על בגדים/ענייני מחזור וכ"ו ואז זה לא משנה אם אני בת 18 או 24, אני פשוט חוששת שבעניינים יותר מהותיים זה ישנה. גם פחד קצת טיפשי אחר זה שהשיחות ישארו בגדר שטחיות על ענייני בנות/אוטובוסים/שירות צבאי (שאין לי מילה לתרום בנושא כמובן) וכ"ו ושאני לא אמצא חברות יותר קרובות, כמו שאמרתי זה קצת טיפשי כי גם את בסטי לא מצאתי ביום הראשון ללימודים ולקח לנו זמן עד שהפכנו לבסטיות.

לא שאני מתחרטת שאני לומדת פשוט זה קצת הרבה לעכל בשבוע אחד והכל בבת אחת ואני צריכה עוד קצת זמן להכל ואני יודעת שיהיה בסדר כי תמיד הכל בסדר בסוף וגם אם לא יהיה בסדר יהיה מה לעשות. כעבור חודש התקשרו אליי מהצבא לגבי זה שביקשתי לעבור אוניברסיטה ותודה שאישרתם לי את זה עכשיו אחרי שכבר שילמתי מקדמה, הכנתי מערכת והגעתי לשבוע הכנה. 

כמה אחותי אוהבת אותי? נכנסתי לחדר שלה כשהיא עוד ישנה כדי לקחת עליונית, היא התעוררה אמרה לי שזה בתיק שלה ונתנה לי רשות לקחת, וזה קשה! היא תמיד לוקחת ממני בגדים ועושה לי פרצופים כשאני רוצה גם אז כנראה שהיא ממש אוהבת אותי. קניתי לה מלא דברים בברלין והייתה פיג'מה שקניתי לעצמי אבל היא הייתה קטנה עליי אז העברתי לה ואמרתי לה שהיא הפח זבל של הבגדים שלי, היא אמרה שאם זה מה שהיא מקבלת היא שמחה להיות הפח זבל שלי.

כשהייתי קטנה לא הייתי משחקת בבובות כי זה ממש שיעמם אותי, אבל אם כבר אחותי הייתה מכריחה אותי היינו משחקות שאנחנו טסים לחו"ל. כל הבובות אורזות מזוודות, נוסעות לשדה ועולים על המטוס לטורקיה. כשהיינו קטנות טסנו 3 פעמים לטורקיה וזה המקום היחיד שהכרנו, הייתי בטוחה שחו"ל זה שם אחר של טורקיה.

בזמן האחרון נהייתי ממש טכנופובית שזה מצחיק כי אני הכי חיה במחשב ולא נפרדת מהפלאפון אבל בזמן האחרון הפלאפון שלי ממש על הפנים הוא איטי שזה מחרפן אותי אז אני חוזרת הביתה ופשוט משאירה אותו איפשהו ומשתדלת לשכוח איפה. המחשב גם עושה בעיות ואם המסך נכבה אחרי שלא נגעתי בו כמה זמן לא בטוח שהוא ידלק וצריך לכבות ולהדליק ולכבות והדליק וחוזר חלילה אז אני נאלצת לחפש את הפלאפון ולהיות בו

הסדרה שאני רואה בטלוויזיה והספר שאני קוראת עוסקים בתחום המשפטים והאמת שכבר נמאס לי קצת כי אני שומעת על זה גם ככה כל היום אז אני במשבר זהות וצריכה סדרה חדשה לראות. בלי קשר אני צריכה לחזור לראות שנות ה70, הגעתי לעונה שנייה ועצרתי שם

נשבעת שאני מפחדת ללכת מחר לבקום ליום חיול ולחזור הביתה במדים

כל פעם שאני עצובה אני נכנסת לפייסבוק ומסתכלת מי התגייס היום ואז אני נזכרת שיכול להיות יותר גרוע. יהיה בסדר

 עריכה 15/10 כי יש לי דברים שרציתי להגיד אבל לא מספיק בשביל לכתוב פוסט

בן דוד שלי התארס זה היה ממש שוק כי גיליתי את זה בפייסבוק במקרה. זה לא מפתיע באמת כי הם יוצאים שנה וחצי בערך והוא עכשיו סיים את התואר שלו אז למה לא. האמת שאני לא ממש מכירה אותה, נפגשתי איתה אולי פעמיים כי האמת שבקושי ראיתי את הבן דוד אז אותה גם פחות. האמת שקצת עצוב לי על האקסית שלו כי הם היו הרבה יותר זמן ביחד ואותה פגשתי הרבה והיא כזאת מקסימה וזה בטח לא נעים לראות את האקס שלך מתארס לא משנה כמה זמן עבר מאז הפרידה. הוא הציע לה נישואין בפריז, איזה מושלם זה אולי הוא רוצה להתחתן גם איתי?

היה לי יום חיול ואיזה כיף שחזרתי הביתה כי זה היה יום מתיש ועל הרגע הראשון שהביאו אותנו מישהו בא והתחיל לצעוק עלינו לאסוף שיער ולהוריד את כל התכשיטים (דווקא השקעתי ובמיוחד באתי עם תכשיטים תקניים לצבא) וסתם הם התלהבו לצעוק עלינו, חלקם גדולים מאיתנו בשנה והם סתם מקנאים שאנחנו הולכים לעתודה והם הולכים להמשיך בעבודה המונוטנית והמשעממת הזאת כל השירות. בשעה 1 בערך באה מישהי ואומרת אני המפקדת שלכם מרגע זה, וחמודה עכשיו 1 ואנחנו חוזרים הביתה עוד מעט מה את עפה? "עונים לי בכן המפקדת לא המפקדת, ברור?" -"כן המפקדת" -"לכו בשני טורים לסככה". זהו, בזה נגמר התפקיד שלה. נראה לי הם חיים בשביל השעה 1 להיות מפקדים ל5 דקות.

קיבלתי את המדים הכי קטנים שהיו, המכנס קצת ארוך אבל מתאים במידה והחולצה גדולה, הנעליים לא נוחות בעליל אבל אני מקווה לקנות סנדלים ושאני פשוט אתרגל לזה. קיבלתי בחוגר תעודת דח"ש ואני מאוהבת בה כי כתוב שאני עתודאית, זה בצבע ורוד ואם האור מסנוור אז זה נראה נוצץ אז יש לי תעודת עתודאית ורודה ונוצצת. התמונה יצאה מזעזעת כמובן כי פשוט עמדתי דקה מול המצלמה וחייכתי כמו מפגרת כי לא טרחו להגיד לי מתי מצלמים אותי. שמתי לב שאני נראית ממש שונה מהתמונה בת"ז שצולמה לפני שנתיים וחצי, סתם זה לא כזה שונה פשוט השיער שלי באמת נהיה יותר בהיר ולא סתם המצאתי את זה, והוא יותר ארוך ויותר מתולתל, איך אני אוהבת את השיער שלי. חוץ מזה, קיבלתי קיטבג ענק שהיה ממש קשה לסחוב הביתה. בין היתר קיבלתי תרסיס פלפל כמובן ואני הולכת לשים אותו בתיק בימים הקרובים, המצב מפחיד אותי. אני יודעת שאסור להשתמש בתרסיס שלא לצורך אבל אני חושבת שכן יש קצת צורך. בכל מקרה זאת לא תהיה הפקודה הראשונה שאני מפרה כי חיפשנו שירותים בכל הבסיס ועד שמצאנו השירותי נשים היו נעולים אז נכנסנו לשירותי בנים כמובן ורק אחרי זה ראיתי שלט שמורה בפקודה שלבנות אסור להכנס.

זה היה גיוס עתודאים כלומר כל החננות של מחזור 97' במקום אחד. ראיתי שם מישהי שאיתי בכיתה באוניברסיטה (אני יודעת שזה מצחיק שאני קוראת לזה כיתה ואומרת שאני בכיתה א' אבל הם גם קוראים לזה ככה) והיה לי מאד נחמד איתה, בשיעורים פחות יצא לי לדבר איתה. ראיתי מישהו מהכיתה שלי בתיכון ומישהו שהיה איתי בחטיבה, דווקא ציפיתי שכל השכבה שלי תהיה שם אבל בטח הם היו בשבוע שעבר. בכל התורים שהיו, והיו הרבה התחלתי לדבר עם מי שמסביבי שיחות של מה אתה לומד ואיפה וכל פעם שפגשתי מישהו במשפטים ממש התלהבתי וגיליתי גם כמה עתודאים בכיתה השנייה באוניברסיטה שלי, עד עכשיו הייתי בטוחה שאנחנו רק שתי בנות. היו כמה אנשים מאד נחמדים שממש רציתי להחליף איתם מספרים אבל לא, אסור היה לנו להיות עם פלאפונים. כשעלינו על מדים (היי כמו השם של האתר) התיישבתי ליד מישהו והתחלתי לדבר איתו ואמרתי שאולי כבר דיברנו היום אבל בגלל המדים כולם נראים אותו דבר, הוא לומד כמובן הנדסה כמו כולם אז זה לא אומר כלום. ואז פגשתי מישהו שמעכשיו ואני מקווה שלעוד הרבה זמן שאני אכתוב עליו יקרא הדתי כי כשמו כן הוא - דתי.

באחד מהתורים פגשתי מישהו שלומד משפטים - הדתי והיה לנו הרבה נושאי שיחה על מה אתה לומד השנה וכמה נז"ים ושטויות, הלכנו יחד לחדר הבא ואחרי שעשינו את המעשה הנורא וחתמנו 6 שנים קבע הייתה עוד המתנה ששם שאלו אותנו אם אנחנו מכירים לפני, ולא רק בחצי שעה האחרונה. משם הלכנו יחד לאפסנאות ועלינו על מדים ויצאנו החוצה לפגוש את המפקדת החביבה וכשירדנו במדור שחרורים (היה ממש כיף להשתחרר!) ורצינו להחליף את המדים שמרנו אחד לשני עם הקיטבג ובסוף שאלתי אותו איך להגיע לרכבת והוא אמר לי לבוא לאוטובוס שלו, באמצע גיליתי שאיבדתי את הפלאפון והייתי צריכה לחפש בכל הקיטבג הענק ופחדתי שהוא יברח לי אבל הוא חיכה בסבלנות. עלינו לאוטובוס (בלי לשלם חהחה) והתיישבנו ביחד ואם עד עכשיו לא הבנתי כמה הוא דתי, נפל לי האסימון כשהוא שאל אם עכשיו סיימתי שמינית. אוי ויי. הוא כמעט בן 20 ונראה ממש טוב והוא לומד משפטים, הוא יכול להיות יותר מושלם? כנראה שכן! אם הוא לא היה דתי. הוא ירד בתחנה שלי במקום תחנה אחת לפני וליווה אותי לרכבת ואז בגשר של הרכבת פשוט דיברנו ודיברנו ודיברנו ובסוף מסתבר שהיינו שם שעה. היה לי ממש כיף איתו והחלפנו טלפונים והוא אמר שהוא ישמח לשמור על קשר וכל זה טוב ויפה אבל אין לו כוונה למשהו מעבר. דיברנו הרבה על יחסים של חילונים-דתיים והוא אמר שהוא לא רואה את עצמו יוצא עם חילוניה. בערב הוא שלח לי הודעה ושאל אם הגעתי הביתה בסדר ואמר שהיה לו כיף להכיר אותי היום ושלח לי חברות בפייסבוק ואפילו שבת שלום כמה דקות לפני שבת. 

אתמול הייתי ממש מבואסת מזה שהבחור מושלם מכל בחינה שהיא ובגלל דת אין לי סיכוי איתו אבל חשבתי על זה קצת בהיגיון והבנתי שהכל בסדר. נתחיל מזה, שהדבר שהכי אין לי מזל איתו בעולם - מרחק (שהיווה גורם מגביל בשתי המערכות היחסים הקודמות) מופיע גם פה כמובן, ודווקא הבית שהוא גר בו נמצא במרחק 20 דקות ברכבת ממני (חצי שעה באוטו) אבל הוא לומד בעברית אז כל השבוע הוא יהיה במרחק מיליון קמ ממני ובסופש קרוב יחסית אבל אז הוא שומר שבת כמובן. זה לא שחלום חיי זה לצאת עם בחור דתי פשוט זה לא משנה לי כל כך כי אני בת 18 אני לא מתכוונת לצאת עם מישהו ושהוא יהפוך לבעלי והוא אמר שזה ההבדל בין חילונים לדתיים כי הוא יוצא רק עם בחורה שפוטנציאלית להיות אשתו (לאו דווקא כי הם מתאימים פשוט שלא יהיה משהו מהותי כל כך שימנע מהם להתחתן בסוף). מה שחשוב בעיקר זה שבחודשיים האחרונים מאז הפרידה מהבחור הייתי מאד שקועה במחשבה שאני פשוט לא אכיר עוד מישהו, שאני לא אכיר עוד מישהו שיתעניין בי וישלח לי אם הגעתי הביתה ואם אני בסדר, וילווה אותי לתחנה ויגרום לי ממש להתרגש ושיגרום לי לרצות שיקרה משהו מעבר. וגם אם לא יצא מזה כלום וכנראה שלא יצא מזה כלום, זה הזכיר לי שיש עוד מיליון בנים בעולם וחלקם רוצים לדבר איתי גם אחרי שהם ראו אותי במדים ואני אמצא מישהו שירצה להיות איתי באמת. בכל מקרה אני מתכוונת להמשיך לדבר עם הדתי, בכל זאת אנחנו לומדים את אותו תואר ואחריו גם נגיע לאותה יחידה בצבא (שאז הוא בטח יהיה נשוי לדוסה מכוערת אבל עדיין).