חודש פברואר עוד שנייה נגמר, האם חודש פברואר היה חודש מדהים כמו שציפיתי שיהיה? האמת שלא. אבל אני בסדר עם זה. כי ביום ראשון יהיה המבחן האחרון שלי שלא רק יסמן את סוף תקופת המבחנים המעיקה אלא גם יסמן את סוף הסמסטר הנוראי בהיסטוריה של האנושות. אז מה היה בחודש החולף?

דבר ראשון והכי חשוב, היה לי יומולדת. התעוררתי ביקיצה טבעית, משהו שהוא בכלל שלא מובן מאליו בתקופת מבחנים, למדתי רק קצת, המשפחה שלי באו אלינו לעל האש, אחרי זה קפצתי לבחור לאיזה שעה ובערב הלכתי לסרט VIP עם חברה שהיה ממש מגניב הקטע הVIP והכנסנו כמויות של פופקורן, גלידות ושתייה כאילו בחיים לא ראינו אוכל וכאילו לא ישבנו שעה לפני הסרט ואכלנו. במהלך כל היום התקשרו אליי המון חברים וקיבלתי המון הודעות וברכות בפייסבוק וזה ממש חימם לי את הלב. החלק האהוב עליי בכל יומולדת זה לאסוף את כל הדברים היפים שכתבו לי כדי שאני אוכל לשנן לעצמי אותם במשך כל השנה אז הנה מקבץ קצר- "מאחלת לך שתמיד החיוך המהמם שלך ישאר". "שתמיד תהיי האימוג'י המחייך שאת גם כשבא לך לבכות ושאף פעם לא ירד לך החיוך מהפנים". "תמשיכי להיות כזאת חייכנית ומהממת". "תמשיכי להיות מאושרת ולחייך המון". "אני מאחלת לך בעיקר אושר באמת, בכל צורה שהוא בא לדעתך לידי ביטוי". "מאחלת לך את כל הטוב שבעולם כי מגיע לך, ולי עוד הרבה שנים של לכתוב לך ברכות". "מקווה בשבילך ובשביל כולם, שתישארי מדהימה וחכמה ומצחיקה כמו שאת". "תישארי מקסימה ובן אדם טוב כמו שאת, שבכל מקום שאת מגיעה אליו עושה טוב על הלב". "תמשיכי להיות שפיצית כמו שאת ותהפכי לעורכת דין מדהימה". "לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך באמת". "תמשיכי להיות מקסימה ומהממת כמו שאת". "שמחה שזכיתי להכיר חברה כמוך.. אמנם את קטנה ממני בהרבה אבל אני לומדת ממך המון". אז היומולדת הזה לא היה מדהים בנסיבות העניין, אבל דיברתי עם הרבה חברים וקבעתי להפגש עם מאה איש בערך בסופ"ש (שכמובן כלום לא קרה כי חרשתי) אבל אני באמת רוצה בשבועיים חופש שיהיו לי להפגש עם כל מי שאני רוצה.

הייתה בלוגרית שממש אהבתי (וכנראה סגרה את הבלוג מזמן) וביומולדת 20 שלה (היא נראתה לי כזאת ענקית ומגניבה אלוהים) היא כתבה שהיא לא יודעת אם היא מרגישה יותר בת 10 או יותר בת 30, אלא בדיוק באמצע, ואמרתי לעצמי איזה שטויות אני בטוח ארגיש מה אני כשאני אהיה בת 20. אז האמת שאני מרגישה בדיוק בת 20, בגיל 10 אומנם הייתי בוגרת לגילי אבל הייתי ילדה, ובגיל 30 אני מקווה להסתכל על עצמי של גיל 20 ולהגיד הייתי ילדה. אני מצפה להיות במקום אחר בעוד 10 שנים כמו שהייתי במקום אחר לפני 10 שנים. 

אני לא ממש קולטת שאני בת 20, ראיתי שיש ניסוי באוניברסיטה וצריכים אנשים בני 20-30 ואז אמרתי היי אני יכולה להשתתף בו. ראיתי את המשפט בשנות ה-20 לחייהם, ואמרתי לעצמי היי אני חלק מהבני ה-20. בקיצור אני בת 20 ואני עדיין צריכה להתרגל לזה.

דבר שני, ב25.2 הבלוג שלי חגג 7 שנים וזה משמעותי מאד בשבילי, אני בישראבלוג מאז שאני זוכרת את עצמי והיו לי מיליון בלוגים אבל זה הבלוג היחיד שהתמדתי בו, יש קרוב ל900 קטעים שנכתבו פה ואינסוף זכרונות. באנטומייה של גריי היה קטע שמרדית מצאה יומנים שאמא שלה כתבה בהם במשך שנים והיא כל כך התלהבה ואני כל כך אהבתי את הרעיון הזה וחשבתי שחבל שלי אין יומנים שכתבתי במשך שנים, ואז נזכרתי שזה ממש לא נכון! במשך 7 שנים כתבתי בלוג, כמעט כל רגש או מחשבה שהיו לי ב7 השנים האחרונות מגוללים פה, לדעתי זה יותר ממדהים.

דבר שלישי, ב27.2 לפני שנתיים עברתי טסט, זה היה רגע כל כך משמח ומשמעותי בשבילי אחרי שנה של לימודי נהיגה והרבה טסטים כושלים, וכרגע הנהיגה היא חלק כל כך שגרתי ויומיומי בחיי שזה משמח אותי, למרות שזה הכי טבעי בשבילי להגיד תשאירו לי את האוטו מחר/ אני נוהגת ל.. זה עדיין עושה לי קצת שמח בלב כל פעם שאני נכנסת לאוטו ונוהגת, זה ממש לא מובן מאליו בשבילי. בימים הקרובים גם אמור להגיע הרישיון האמיתי שלי ואני אשאיל את השלט נהגת חדשה שלי לאנשים שצריכים אותו כי אני כבר לא נהגת חדשה.

ב27.2 לפני 6 שנים הורידו לי את הגשר, ואומנם למטה היישור כבר לא מושלם לצערי אבל המצב הוא פי אלף יותר טוב ממה שהיא לפני הגשר, ואני כל כך אוהבת את החיוך שלי ולפי כמות הברכות שמהללות את החיוך ושמחת החיים שלי אני שמחה לדעת שאני עדיין מחייכת למרות התקופה כל התקופה האחרונה, אז היה שווה את זה.

תקופת המבחנים שואבת ממני כוחות ברמות אחרות, יש ציון במבחן הראשון, דווקא זה שיצאתי ממנו בהרגשה טובה, קיבלתי 78 שזה בסדר כי זה קורס מעיק ורק קיוויתי לעבור אותו ומצד שני אוף למה לא 80 אבל חלאס בלי מועד ב'. במבחן השני גילינו 10 דקות לפני המבחן שיש רק שעתיים במקום שלוש שעות וכמו שתיארתי את זה "המבחן היום היה מדהים, כאילו אני פותרת אותו כשמישהו מצמיד לי אקדח לרקה", פשוט ככה, זה היה מירוץ מטורף נגד הזמן וחבל כי דווקא הגעתי ממש עם ביטחון למבחן וידעתי שאני מוכנה ויודעת את החומר טוב וזה לא ישקף את הידע שלי. המבחן השלישי היה בסדר, לא טוב לא רע, פשוט בסדר, אני מקווה שאני אקבל בו מעל 80 בציון הסופי ואהיה מרוצה. אגב מבחן אחד דחיתי למועד ב' כי ידעתי שאם אני אלמד אליו זה יפגע לי בלמידה למבחנים אחרים ושאני אוכל להצליח בו במועד ב'. במבחן הרביעי שהיה אתמול הרגשתי על הפנים, כל הזמן השתעלתי והיה לי חם והתעסקתי במה שקורה מסביב, בגדול אני מקווה שיהיה בסדר כי השקעתי הרבה בקורס הזה ובמבחן הזה ואני מקווה לציון טוב שלא יוריד לי את הממוצע. לגבי המבחן האחרון- לפני כמה ימים תקפה אותי בהלה שאת המבחן הקרוב אני פשוט לא אצלח בציון טוב, אז החלטתי רק הפעם לשנות את הגישה הכללית שלי לגבי מועדי ב' שהיא- הם לא קיימים מבחינתי. אני פשוט נכנסת למבחן בידיעה שזאת ההזדמנות היחידה שלי וזהו, עד כה גם לא עשיתי בכלל מועדי ב' ואני מרוצה מההישג הזה אבל הפעם אני אומרת לעצמי שזה בסדר לעשות מועד ב', הקורס הזה קשה ובאיזשהו שלב הפסקתי להקשיב (ובהדרגה גם להכנס) להרצאות, ההמלצה של שנים מעלינו הייתה ללמוד שבועיים למבחן אבל היו לי רק 5 ימים ואני גם לא מרגישה טוב בימים האלה. אז מבחינתי זה רק תרגול למועד ב', כמובן שאם אני אקבל באורח פלא מעל 80 אני אהיה מאושרת וכמובן לא אחשוב בכלל על מועד ב'. בכל מקרה, הכל טוב. הגעתי למסקנה ממש עצובה אחרי המבחן האחרון שהיה 3 שעות, איך מצפים ממני להתרכז במבחן במשך 3 שעות אם בחיים האלה אני לא מתרכזת בשום דבר במשך 3 שעות? הרי בחיים אני לא אלמד רצוף 3 שעות בלי לעשות הפסקת פלאפון או הפסקת פיפי או הפסקת אוכל, אפילו כשאני לומדת עם חברה ואנחנו הכי מכוונות מטרה ולא נוגעות בפלאפון אנחנו עוצרות פעם בחצי שעה לעשות הפסקה של דקה דיבורים על משהו מצחיק או משהו שהוא לא לימודים. זה אומר הרבה על הדור שלנו, אבל בעיקר שזה בלתי אפשרי להתרכז 3 שעות במבחן וכל הכבוד לי כל פעם שאני עושה את זה.

בחודש שעבר שכן מהבית הקודם שלנו נפטר. הוא היה מעל גיל 80 והוא היה חולה אבל זה עדיין הפתיע אותי. אני זוכרת אותו מאז שאני ילדה קטנה, השכן שגר שתי קומות מתחתינו שהוא גם ועד בית שאשתו הייתה מפחידה אותי ותמיד כשהייתי עולה במדרגות הדלת שלהם הייתה פתוחה ופחדתי שישאלו אותי למה אני עולה כל כך הרבה קומות במדרגות (באמת למה?) ותמיד הוא היה חונה בחנייה של האורחים למרות שהייתה לו חנייה משלו והייתי עושה לו שלום כל פעם שראיתי אותו באוטו ברחוב שלנו ואני זוכרת שהוא שמח לראות אותי עושה לו שלום מתוך האוטו שלנו כשאני הנהגת, ולא באמת הייתי קרובה אליו אבל אני מכירה אותו מאז תמיד ועכשיו הוא נפטר ואני לא מאמינה.

טוב אז האמת שהסיפור עם הבחור נגמר. הוא התקשר אליי במוצ"ש ואמר שהוא חשב על זה בסופ"ש והוא לא חושב שהקשר הזה עושה טוב לאף אחד משנינו. ואמרתי לו שאני מסכימה איתו כי גם אני חשבתי על זה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. פשוט קיוויתי שאולי הוא יתן לזה עוד הזדמנות, וגם קיוויתי לעשות את השיחה אחרי המבחן האחרון ושאני אזום אותה, כדי לוודא שאני מוכנה ולא ציפיתי לזה ממנו אבל זה בסדר. לא רציתי לכתוב על זה כשזה היה בהתהוות כי לא ידעתי מה יהיה אבל עכשיו כשזה נגמר זה בסדר לדבר על זה. ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כמעט שלושה חודשים, ישר חשבתי שהוא נראה טוב, נפגשנו עוד פעמיים במקרה עד שישבנו שעה על כוס קפה בדשא ודיברנו על העולם ואז עוד פעמיים עד שהתנשקנו, מאז נפגשנו עוד 5 פעמים כבר לא במקרה ואכלנו עוגת שוקולד ושתינו בירה וקפה והתחבקנו במיטה מתחת לשמיכה וצחקנו בקולי קולות ולא היו הרבה בגדים מעורבים בעניין. סיפרתי ל2 חברות שהעניין נגמר וקיבלתי תגובה קרירה של יופי וזה קצת פגע בי, כי נכון שלא היו לי רגשות אליו כי לא הרשתי לעצמי לפתוח את הלב בפניו ונכון שזה לא היה מה שרציתי, ומגיע לי יותר מזה והסכמתי לכל זה רק כי הסמסטר הזה היה הכי חרא בעולם אז זה לא יכול לעשות לי יותר רע ממה שעכשיו ומערכת יחסים אמיתית צריכה מוטיבציה יותר טובה מזאת, אבל זה מבאס אוקיי? ומותר לי להתבאס על זה ולצפות לקצת עידוד. כי ים זמן לא התנשקתי עם מישהו ומלא זמן עבר מאז שהרגשתי ממש יפה ושמישהו לא יכול להוריד את העיניים (והידיים) ממני ולהתרגש מכל הודעה ומכל פעם ששם מסויים מופיע על המסך, סבבה? אז תנו לי להתבאס על זה קצת. חוץ מזה שהוא ממש חתיך. אני שמחה שזה קרה, אני קצת פחות שמחה שזה נגמר, אבל הכל טוב.

שמעתי את השיר הזה ברדיו ובגלל שהוא בעברית לא יכולתי לשאזם והייתי בטוחה שאני אשכח את המילים אז עשיתי סרטון כדי שישמר הפזמון ובבית אני אחפש מי שר את זה בתקווה שזה לא יהיה זמר מביך, ואז זה עידן רייכל איזה כיף

מגיע לי מישהו שיגיד לי i met you, הללויה!

עריכה 1/3- 

במבחן השלישי, זה שדחיתי בשביל הלמידה שלו מבחן אחר למועד ב' ולמדתי אליו ביומולדת שלי והלך פשוט בסדר קיבלתי 95, זה משמח מכל כך הרבה סיבות- כי באמצע המבחן קלטתי שהמצאתי חלק מהסיפור בראש ושיניתי את הנתונים אז הייתי צריכה להתחיל למחוק ולספור שורות כדי שלא תהיה לי חריגה, ואז הצלחתי להתאפס על עצמי ויצאתי מהמבחן והשוויתי תשובות ופשוט לא עניתי כמו אחרים וזה ביאס אותי (בסוף הסתבר שצדקתי) וגם כי אמרו שקשה לפרוץ אצלו במבחנים את חומת ה-90 (וקיבלתי מצוין+תשובה ראשונה מעולה במבחן) וגם כי במבחן הראשון שלי באוניברסיטה קיבלתי 99 וזה נתן לי ביטחון מטורף ידעתי שאני לא אצליח לשחזר את ההצלחה וחששתי שלא יהיו לי עוד 90ים+ במבחנים, והנה הצלחתי לקבל עוד ציון מדהים וזה גם קורס גדול ונחשב קשה וחשוב אז אני ממש ממש שמחה ווהו.

עבר כבר חצי מחודש פברואר ולא התכוונתי לא לכתוב פשוט לא יצא, הזמן עובר ממש מהר (מה כבר אמצע פברואר?) והזמן עובר ממש לאט כי כבר מעל שבועיים שאני בתקופת מבחנים ועשיתי רק מבחן אחד, הייתי בטוחה כמה פעמים שהיום כבר חמישי והיה רק שני או שלישי.

אז תקופת מבחנים it is. האמת שבניגוד לתקופות מבחנים הקודמות הפעם אני שמחה שהיא פה, כי הסמסטר היה כל כך קשה ומתיש ומעייף שפתאום אני מרגישה הקלה, אני לא צריכה לקום ב6 בבוקר שזה הסיוט של חיי (חוץ מכשיש לי מבחן ב8 וחצי, מי עושה מבחן ב8 וחצי??), אני לא צריכה להתלבש כי אני לא יוצאת מהבית ואם אני כבר יוצאת זה ללמוד אצל חברה כך שזה מתקבל בהחלט ללבוש טייצ וסוודר בית, בכללי אני לא הולכת ללבוש ג'ינסים בחודש הקרוב (ברור שג'ינס זה מהות הקיום, הוא עושה לי תחת יפה וגורם לי להרגיש יפה אבל טייצ זה פשוט נוח!) והכי מצחיק, ממש התמכרנו בבית לגבינה שהכי טעים לאכול אותה עם שום ובצל, ואבא אמר לי שיש לי מזל שאני כל היום בבית כי אני לא צריכה להרגיש רע לאכול את זה ואז לצאת לעולם החיצון (זה גבינת רווקים, או של זוגות שהם מעל 20 שנה ביחד, ואגב 20 שנה ביחד, לפעמים אמא שלי צריכה ללכת לעבודה לפנות בוקר [כי הם צריכים להכניס עדכונים חדשים כשהמחשבים לא בפעילות] וכל פעם שהיא קמה לפנות בוקר אבא שלי קם איתה, אני גם רוצה מישהו שיקום איתי ב4 לפנות בוקר). חוץ מזה ההקלה הזאת של אחרי כל מבחן שווה הכל, הקלה כזאת קטנה של לא משנה אם הלך לי טוב או לא (בינתיים המבחן היחיד שעשיתי היה טוב), מתי המבחן הבא או מה עושים עכשיו, פשוט ברגע זה עשיתי כל מה שיכולתי וזהו, אפשר לדקה אחת לנשום עמוק וסיימתי עוד מבחן.

בזמן האחרון ממש בא לי לעשות קעקוע, משהו קטן כזה, אבל אני לא יודעת איזה (יש אולי כיוון) אבל אני לא יודעת איפה, אני לא רוצה מקום בולט שלא יהיה לא ייצוגי אבל אני לא רוצה במקום נסתר מידי כי אני עדיין רוצה לראות אותו, אחרת למה אני עושה קעקוע? ההליקס גורם לי להרגיש מגניבה ומרדנית אבל אני יודעת שעוד שנתיים אני אאלץ להפרד ממנו וכנראה שאחרי הצבא אני כבר לא אחזיר אותו (תלוי באיזה גיל אני אצא מהצבא אבל ברמת העיקרון)

התחלתי לאהוב את ההתנדבות שלי, זה היה נחמד בהתחלה אבל אז הפסיקו להגיע אנשים ועכשיו זה שוב מתניע. אני חייבת להגיד שזה נותן לי פרופורציה על החיים, במשך שעתיים אין לי זמן להתעסק במחשבות שלי אלא רק באנשים שיושבים מולי ומספרים לי את סיפור חייהם הנוראי, באמת אנשים עם חוסר מזל ועם טעויות נוראיות ששינו את חייהם. והכרת התודה שלהם, גם כשאני לא באמת עוזרת להם ושולחים לי מייל עם תודה וחיבוק, או תודה כפרה (וכמה דקות לפני ממש נבהלתי כשראיתי בת"ז שלה שהיא נולדה בעזה, ממש קירוב לבבות). יש לי עוד התנדבות שאני אמורה לעשות וכשחששתי שאין לי דוח שעות לשלוח להם אני אנסה לתרץ להם שזה סבבה כי יש את ההתנדבות שאני באמת עושה, אבל אני לא רוצה, אני לא רוצה להפוך אותה לספירת שעות או להחתים את הבוס שלי על ההתנדבות הזאת, אני רוצה לעשות אותה מרצון ומשמחה. ואגב בהתנדבות השנייה, הייתי בכנס וסיפרתי לבערך מאה אנשים על איך הגעתי לעתודה וכל הסיפור ורק כשצילמו אותי קלטתי שעמדתי מול מאה אנשים ודיברתי על עצמי במשך 10 דקות, אופטימיות של החטיבת ביניים בחיים לא הייתה מסוגלת לזה. ואז יצאתי לאכול צהריים עם 2 אנשים שפגשתי פעמיים ומישהי שלמדה איתי בחטיבה וזה לא היה נורא מביך, הייתי בפגישה עם ראש העיר שזה היה ממש מגניב, ואז נקלעתי לשחנ"ש הכי לא צפוי עם חיילת מקסימה. אומנם יום שלם זה לא מובן מאליו בתקופת מבחנים אבל זה היה שווה את זה. חברת ברלין אמרה שאם היא לא הייתה מכירה אותי וכל פעם הייתי אומרת לה שיש לי כנס זה היה נשמע שאני מחרטטת אותה בהגזמה.

בשבוע שעבר חגגנו לאחותי התינוקת יומולדת 17, זה מצחיק ממש כי לפני רגע בדיוק אני הייתי בת 17 ואיך היא עכשיו? אני זוכרת את מסיבת ההפתעה שעשו לי ובדיוק מה לבשתי, חגגנו לה במסעדה האהובה עלינו וכרגיל האוכל היה אלוהי. חוץ מזה, בשבועיים החולפים נפגשתי עם חברת ברלין 3 פעמים ללמוד, אני אוהבת ללמוד איתה, זה יותר יעיל מללמוד לבד, אנחנו מבינות טוב את החומר ביחד ובכללי אנחנו פשוט משדרות על אותו גל ונמצאות באותו ראש, אני ממש מקווה שנצליח או נכשל (אמן שנצליח) אבל שנקבל את אותם ציונים. שנה שעברה הציונים שלנו היו בול אותו דבר (5 נקודות גג לכל כיוון) והשנה משום מה היו הפרשים גדולים יחסית (אומנם לטובתי אבל זה לא באמת מרגיש כיף "להצליח" בלעדיה).

בסופ"ש לא-חגגתי עם בסטי יומולדת לי כי אסור לחגוג לפני אבל חגגנו יומולדת. בהתחלה הלכנו לבית קפה וממש התלהבתי שיש שם פסטה סלמון אז כמובן שהזמנתי פסטה סלמון אבל לא שמתי לב לזה בתפריט אבל גם היו שם קישואים אז זה היה מרהיב לראות אותי מפרידה קישואים מפסטה. אחרי זה הסתובבנו בכל העיר בשמלה ועקבים כדי לחפש לאן אנחנו צריכות להגיע, ולבסוף הגענו למקום הנכון והיינו בהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי! רציתי לספר לכולם כמה אני אוהבת אותם- עד שציטוט משיר שלהם מופיע בכותרת של הבלוג שלי אבל לא. התחלתי לשמוע אותם בכיתה ז' כי חברה שלי שהייתה גם ילדה מאד מקובלת אמרה לי שהם להקה טובה, ואם היא מקובלת כנראה שהיא יודעת. מאז אני ממש אוהבת אותם, לפעמים יותר ולפעמים פחות ובזמן האחרון ממש יותר. ההופעה הייתה ממש טובה (למרות שהיו תקלות טכניות), היא הייתה ארוכה והיו שם גם הרבה שירים שאני מכירה וגם כמה שלא ובימים האחרונים הם מתנגנים בלופים. אחרי זה הלכנו לישון אצל בסטי והיה לי כיף כי הרבה זמן לא ישנתי אצלה ואני אוהבת את הבית שלה (וזה לא מובן מאליו כי אני ממש קנאית למיטה שלי). השכם בבוקר (=12 וחצי) נסענו לאכול פנקייקים שהיו מושלמים, הגיעו עם קצפת, שוקולד, מייפל ופירות, ולסיום המלצרית שכחה לחייב אותנו על חצי מהארוחה אז יצא גם ממש משתלם. כל פעם שאנחנו נמצאות שם אנחנו אומרות שלא נחזור לשם אף פעם, וכל פעם אנחנו חוזרות, כנראה שהפעם באמת לא נחזור. אחרי זה נסענו להצטלם בטבע רק שהיה יותר מידי שמש (ממתי זה בעיה בשבילי?! הייתי ממש שמחה מהשמש אבל פחות מהעיניים העצומות בתמונות) ורוח ולא ידעתי איך לעמוד מול המצלמה (של הפלאפון כמובן) חוץ מידיים בצידי הגוף כך שרוב התמונות לא יצאו טובות חוץ מתמונה אחת שהצלחתי לחלץ והיא נראית ממש שמחה וקיצית כאילו אין לי תקופת מבחנים.

נכון אני כל הזמן אבל כל הזמן רואה אנשים שאני מכירה? אז חוץ מזה שראיתי מישהי שלמדה איתי ביסודי ברכבת ועשיתי כאילו אני לא רואה אותה אז ראיתי את הקראש של החטיבה שלי, וואי הייתי ממש מאוהבת בו והיינו מתכתבים בפייסבוק כל הזמן ואז הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אהיה חברה שלו כי אני בכיתה ח' והוא בכיתה ט' והייתי כותבת עליו מלא בבלוג שזה היה עצוב, אבל זה קצת מצחיק. אני ישבתי וזללתי פנקייק והוא עמד בבר, דווקא היה מתאים לי להגיד לו וואי תראה איזה יפה אני וממש לא כמו שהייתי בכיתה ח' אבל לא אמרתי כלום ואם הוא ראה אותי הוא בטוח לא זיהה אותי.

נכנסתי במקרה לתיקיית אחר בפייסבוק וראיתי שמישהו שלח לי "היי אופטימיות:)" לא עניתי כי עברו שבועיים וכי הוא לא נראה טוב בלשון המעטה אבל חייבת להודות שזה לא רע לקבל הודעות כאלה. חוץ מזה, לפני יומיים התעוררתי בבוקר וכשפתחתי את הפלאפון לראות הודעות השם שלו הופיע על הצג, לצערי ההודעה איכזבה ממש ואפילו לא טרחתי לענות עליה (בדיעבד הייתי כותבת לו "או שתשלח לי הודעות נורמליות או שאל תשלח הודעות בכלל"). אבל היי החלפתי תמונת נושא בפייס וקיבלתי מלא לייקים (אחד מהם של מישהו שהתאבססתי עליו והסטטוסים המצחיקים שלו על יום האהבה מעידים על זה שהוא רווק).

שנה שעברה את יום האהבה ביליתי עם חברה בספריה ויצאנו משם ב9 בלילה, הפעם ביליתי אותו עם עצמי בבית בלמידה למבחן של מחר. אני בטוחה שגם בשנים הבאות (שאמן יהיה לי עם מי לחגוג כבר) אני לא אחגוג אותו כי א. יש לי יומולדת עוד 4 ימים ואת זה צריך לחגוג ב. למי יש כוח לצאת בקור הזה מהבית? הלוואי שיהיה לי עם מי לחגוג ימי אהבה בקיץ. תכלס השנה זה יצא מוש, בקיץ טירונות, בחורף תקופת מבחנים, ככה אין זמן להתעסק בזה.

בנימת עוד 4 ימים אני בת 20 אומייגד. (אבל חייבת להגיד שהשנה באתי מוכנה, כבר חצי שנה אני ממלמלת "עוד מעט 20" כששואלים אותי בת כמה אני)

(הכי קרוב שלי לזה זה השיר הזה)