זה מצחיק כי בעצם עושים אזכרה כל שנה בשביל לזכור את הבן אדם ולא לשכוח אותו. אבל אני זוכרת אותה כל הזמן, לפעמים לפני שאני מצחצחת שיניים אני מסתכלת במראה ואני מתחילה לבכות כי כל מה שרציתי בשלוש שנים האחרונות זה לחבק את סבתא שלי שוב.
אני כל כך כל כך מתגעגעת אליה ולפעמים אני מרגישה שמתפוצץ לי הלב ואיך אני אמשיך לחיות על האדמה הזאת עוד 60 שנה בלעדייה?
זה הזוי שעברו כבר שלוש שנים וזה הזוי שאני עדיין לא קולטת שהיא לא פה, שאני חולמת עליה ואני רוצה להתקשר ולספר לה על זה, שאני אומרת שאני הולכת לסבא וסבתא, אני כל כך רוצה לדבר איתה, סתם לספר לה על הדבר הכי לא מעניין בעולם והיא תקשיב לו רק כי זאת אני. אני רוצה לספר לה שיש לי רישיון ועוד ארבעה ימים נגמר לי המלווה, ושאני הולכת ללמוד משפטים ובטח היא הייתה אומרת שזה לא בשבילי, והיא אפילו לא יודעת שהלכתי בסוף ל-5 מתמטיקה ושתי מגמות ושעשיתי בגרויות, אבל בטח היא הייתה אומרת שברור שאני אצליח בהכל, לספר לה על הדירה החדשה ושהיא תגיד שמגיע לנו סוף סוף, ולספר לה על כל הנסיעות שלי לחו"ל ושהיא תגיד רק שתשמרי על עצמך. אני רק רוצה חיבוק, פשוט עוד חיבוק אחד ודי.
התכוונתי לכתוב שורה אחת וללכת לישון אבל עכשיו אני בוכה כמו שקורה לי כל הזמן כשאני מדברת עליה או חושבת עליה או סתם מתגעגעת אליה כל כך הרבה שזה לא פייר
אנשים עוברים לי על ההיסטוריה של הבלוג כל הזמן וזה קצת מלחיץ אותי, בבקשה די, נשבעת שאני לא מעניינת.
את ערב חג ביליתי עם חברים, עשינו ארוחת חג עם רביולי ופיצה homemade אבל התחלנו כל כך מאוחר, שהייתי מוכנה לאכול את כל המטבח פעמיים. עד שהכנו הכל וכולם התאספו (חלק באו אחרי ארוחות חג עם משפחה, הגויים באו בשמונה וחצי) היה כבר 11 וחצי אבל היה כל כך הרבה אוכל והיה כל כך טעים שזה היה שווה הכל. אחרי הארוחה ראינו את התוצאות של האירוויזיון, מה שנראה כמו אינסוף של זמן, הצחיק אותנו שכל מדינה בחרה נציגה עם מחשוף יותר נדיב כדי להכריז על הניקוד שלה, חוץ ממדינת ישראל שמצאה את הבן אדם הכי לא מעניין בארץ והביאה אותו. זכינו במקום 9, שזה די משמח כי הרבה שנים לא הגענו למקום כזה גבוה אבל זה מבאס כי באמת שהיה שיר טוב ומגניב והייתה אחלה הופעה, וממש רציתי שנזכה כדי ששנה הבאה נוכל לנסוע לראות את התחרות בארץ. אחרי התוצאות הבנים התחילו לשחק בפליסטיישן וזה היה משעמם אז הלכתי לדבר עם ידיד שלי והאמת שהיה ממש כיף ולא היה צריך לחשוב על מה לדבר ופתאום כבר נהיה 4 וחצי! (דיברנו שעתיים בערך), הלכנו לסלון וקיבלנו תדרוך על השינה, הבית שהתארחנו בו היה כל כך גדול שהיו מספיק מיטות לכולם, אני זכיתי בסוויטה המלכותית עם חברה, דיברנו איזה חצי שעה לפני שהלכנו לישון וגם איתה היה לי נחמד לדבר, צחקנו שפעם ראשונה שאני ישנה בחדר של בן זה עם בת, וזה היה תקף לגבי שתינו. לפני שהתפזרנו לחדרים כבר הייתה זריחה וכשנרדמנו היה ממש אור, בערך בשש וחצי, ממש חיים על הקצה. שמנו שעון מעורר ל12 בצהריים, בדיוק דקה לפני 12 היא העירה אותי וראיתי 3 בנים נכנסים לחדר, עכשיו אם היינו בסדרת טלוויזיה אמריקאית הם היו קופצים לנו על המיטה וממשיכים לישון איתנו, אבל לא, הם חברים חארות ומגעילים והם התחילו לנגן בתופים, ולנגן זאת מילה עדינה למה שזה היה, הם עשו לנו רעש בתופים, על הבוקר! אחרי זה הכנו ארוחת בוקר ישראלית, כל אחד קיבל חביתה בהזמנה אישית, סלט ופיצה! כי נשארו הרבה פיצות מאתמול וכבר היה 1 בצהריים אז זה זמן לגיטימי לארוחת צהריים. אחרי זה מישהו הקפיץ אותי כמעט הביתה וזה היה ממש נחמד מצידו וכל כך שמינסטי מצידנו שכולם באו לשם עם אוטו. גם גיליתי שמי שיש לו רישיון משוחרר ורכב זה ממש עושה לי את זה, טוב שנזכרתי כי עוד שבוע ויום נגמר לי המלווה (לא שזה עוזר לי כי אני לא אסע איתו לשום מקום כי אני לא יודעת לחנות) אבל זה ממש כיף שמסיעים אותי.
בסטי בן שלי הולך להתגייס לקרבי, בגלל שהוא הכי גיי בעולם והכי נשי שיש הוא כנראה ימות במלחמה הקרובה. מאז שקבעו לו פרופיל גבוה אני חופרת לו שיוריד פרופיל - שיוריד אצבע ברגל, שיגיע לתת משקל (הוא ממש לא רחוק משם), שיפתח אלרגיה, שתהיה לו אסטמה אבל הוא אומר לי לא זה בסדר. הוא לא התקבל לשום תפקיד מיוחד ומה שנשאר לו זה קרבי. יש אנשים שלא מתאים להם קרבי, שהם חלשים מידי פיזית ונפשית ולטובתם האישית ולטובת הצבא כדי שלא יגייסו אותם לקרבי ובסטי בן הוא אחד מהם, אבל המערכת אטומה לצרכים האישיים האלה ולא אכפת להם ממנו. חיפשתי לו תפקידים שהם קרבי בכאילו ושינסה לדחות שירות אבל בטח גם לזה הוא לא יקשיב. בהלוויה שלו אני אגיד "אמרתי לך!"
רציתי לבדוק באפליקציה מתי מגיע המחזור ובמקום לכתוב את מספר הימים כתוב "המחזור מתקרב", תודה, בדיוק מה שרציתי לשמוע! נבהלתי לרגע שמשהו לא בסדר בי כי הוא לא היה בבגרות במתמטיקה, אבל זה בסדר כי היה לי במתכונת.
את עושה מתוק כמו בוב כשמרלי
יש לי עוד כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם אבל בקושי ילדתי את הפוסט הזה אז אני אמשיך אותו או אכתוב עוד אחד
המבחן עצמו היה סבבה, טעיתי באינטגרל עד שהתלהבתי שלמדתי אינטגרלים אבל זה הסעיף היחיד שלא יצא לי ובאמת שזה לא משנה כבר.
בערך מאז שגיליתי שיש דבר כזה 5 יחידות ידעתי שאני הולכת לזה, לא היה לי ספק, ביסודי הייתי הקבצה א' בלי להניד עפעף, בחטיבה הייתי במתמטיקה מואץ בלי להניד עפעף, בכיתה ט-י הייתי על מאיות בלי להניד עפעף, התקבלתי ל-5 יחידות בלי להניד עפעף, באמת שמתמטיקה זה היה המקצוע הכי קל בשבילי. ואז בכיתה י"א פתאום קיבלתי את שוק חיי, פתאום קיבלתי נכשל ואף פעם לא נכשלתי קודם (סבבה, פיזיקה בחטיבה אבל לא נחשב), פתאום אני לא מבינה את החומר ולא מבינה כלום, אני צריכה מורה פרטי (אני?! מורה פרטי? ועוד במתמטיקה??), פתאום אני צריכה להשקיע ולקרוע את התחת ולשבת כל יום על שיעורים וללמוד שבועיים לפני המבחן ובכל זאת, הציון הכי גבוה שהיה לי בשנתיים האחרונות זה 85 (במועד ב' ב-806). הרגשתי טיפשה, שכולם מצליחים ואני לא, שאני סתם כישלון כי אני לא יודעת מתמטיקה, זה נהיה נקודת התורפה שלי, שאני לא רוצה לדבר על זה עם אחרים, שאני לא רוצה לספר להם מה הצלחתי או לא הצלחתי. כמה בכיתי אלוהים!
אבל כל זה נגמר היום! לאור העובדה שהלך לי סבבה לגמרי ושאני רוצה ללמוד משפטים וסיימתי על הפסיכומטרי, אני כנראה לא אבחן יותר במתמטיקה בחיים שלי. אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי, כי הייתי מרגישה יותר רע להיות ב-4 יחידות מאשר הציונים שהיו לי ב-5 (שקרים שאנשים מספרים לעצמם), ולא ש-4 יחידות זה רע, זה פשוט שאני עם הפרפקציוניזם והאגו החנוני הענק שלי לא הייתי מרשה לעצמי את זה. אני שמחה שברחתי מהמורה המזעזע שלי משנה שעברה (כולם צחקו עליי שברחתי ממנו, ובסוף הם נדפקו עם ציוני מגן גרועים ו-0 אכפתיות מצידו), אני שמחה שהוכחתי לעצמי שאני יכולה- ובאמת שזה היה הדבר הכי קשה בחיים שלי, זה ולעבור טסט - שני הדברים הכי קשים בחיים שלי.
אני שמחה שעשיתי את זה ואני שמחה שסיימתי עם זה, ויותר מהכל אני שמחה שעכשיו יהיו לי כלים שימושיים לחיים- וקטורים, נגזרות, אינטגרלים, מרוכבים, בעיות תנועה, הסתברות, גיאומטריה וטריגנומטריה במרחב - חבריי הטובים ביותר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
