התקבלתי התקבלתי התקבלתי התקבלתי התקבלתי אומייגד התקבלתי לעתודה אומייגד אומייגד אומייגד אני לא מאמינה

אני באמת שמחה באמת באמת ואני לא רוצה להיות כפוית טובה אבל אני לא הולכת לאוניברסיטה שרציתי למרות שסימנתי אותה בעדיפות ראשונה ואני אתקשר מחר לאוניברסיטה ולעתודה ולצהל ולמי שאני יכולה אבל כנראה שזה לא ישתנה, וכן מצאתי דברים טובים באוניברסיטה הזאת כמו העובדה שחבר טוב שלי לומד שם ועוד כמה אנשים שאני מכירה ברמה יותר שטחית אבל זה עדיין נחמד שיהיו פנים מוכרות ושזמן הנסיעה באוטובוסים אומנם זהה לשתי המקומות ואולי זה לא יקרה עכשיו אבל אם יקנו לי אוטו זה יקצר את הנסיעה בהרבה (לא שאני מסוגלת לבקש אוטו, הרישיון שלי עלה הרבה יותר מרישיון ממוצע וההורים מימנו לי את הרוב) וחוץ מזה כל מי שסיפרתי לו בעבודה שהתקבלתי לשם אמר שזה אוניברסיטה טובה. וגם אם זה נשמע שאני מתלוננת (אני כן, על האוניברסיטה) אני עדיין ממש ממש מאושרת שהתקבלתי ונגמר המתח ואני יודעת מה אני עושה עם החיים שלי והתשובה היא מתחילה ללמוד בעוד חודש. החלום שרדפתי אחריו במשך שנה וחצי ועשיתי כל מה שאני יכולה ומעבר כדי להגשים אותו - התגשם. אומייגד

אז למרות שאני אהיה סטודנטית מן המניין בעוד חודש אני עדיין בת 18 והיה לי פוסט מלא בשטויות ובכי של בנות 18 מוכן בטיוטות אז

עשיתי סינון בתמונות שהעברתי מהפלאפון למחשב ומצאתי המון תמונות של חברים שלי שאני אפילו לא מופיעה בהן שאין לי לב למחוק. יש כמובן סלפיז של בסטי ואת הבנות מפולין מצטלמות לספר מחזור וכמה תמונות של בסטי בן ותמונות של ידידים ששלחו לקבוצה של הכיתה, וזה גרם לי לתהות, לכמה אנשים יש תמונות שלי? כאילו אני יודעת איפה אני מצטלמת וכמה סלפיז מפגרים אני משאירה, השאלה מי מחק אותם ומי הסתכל וצחק ואמר שאת זה הוא לא מוחק.

הדבר שאני הכי שונאת בכביש, ובאמת שיש הרבה דברים נוראים, זה אנשים שמתעסקים בפלאפון בזמן נהיגה. כאילו מה הדבר הכל כך חשוב שיש לכם בפלאפון שגורם לכם לסכן את עצמכם, את האנשים שבאוטו שלכם שמן הסתם אלה כנראה אנשים שחשובים לכם כמו משפחה או חברים ויותר מזה, מי נותן לכם את הזכות לסכן אותי לעזאזאל? זה משגע אותי באמת, גם בתור הולכת רגל, גם בתור נהגת וגם בתור נוסעת כשזאת לא אני שנוהגת אבל הם עדיין מסכנים אותי. זה טיפשי שצריך לתת קנס גבוה על שימוש בפלאפון כדי להפחיד אנשים, זה החיים שלכם, של הקרובים שלכם ושל שאר האנשים בכביש שעומדים פה על הפרק.

אין לי בגדים ללבוש. אני יודעת שזה משפט שכל בחורה אומרת אבל אני באמת מתכוונת לזה. עד כה, פחות או יותר כל חיי לבשתי חולצות תלבושת כל יום. נכון שלפעמים הייתי לובשת סתם חולצה חלקה (או בכיתה י"ב פשוט סתם חולצה), ולפעמים הייתי יוצאת מהבית גם אחר הצהריים או בסופי שבוע או בחופשים ובהם לא לבשתי חולצות בית ספר ועל כן יש לי חולצות, פשוט זה לא מספיק. אני נתקלת בבעיה הזאת כבר כמה חודשים שאני צריכה למצוא בגדים לעבודה. חוץ מזה שכבר חרשתי על כל החולצות הנורמליות ונמאס לי מהן, חצי מהארון שלי זה חולצות בטן וזה לא מתאים לעבודה, בקייטנה זה לא היה מתאים אבל הייתי מתרצת את זה בחם לי תעזבו אותי בשקט ועכשיו במשרד הממוזג זה לא עובד. ובנוסף יש לי הרגל כזה נוראי להדביק לבגדים אירועים, נגיד זאת החולצה שלבשתי להופעה וזאת החולצה שלבשתי בטסט ואת זה לראיון וחלק מהחוויות חונקות כמו החולצה בדייט הראשון או מה לבשתי פעם ראשונה שהוא אמר לי שאני יפה (הייתי כל כך מכוערת באותו יום נשבעת) ואסרתי על עצמי הרבה זמן ללבוש חולצות כאלה אבל הבנתי שזה מפגר וגם נגמרו לי החולצות אז אני לובשת אותן ולפעמים אני מרגישה קצת חנוקה, מה אם אף אחד לא יגיד לי יותר שאני כל כך סקסית כשאני לובשת את הגופייה השחורה? או שלא יהיו לי יותר דייטים שבהם אני אלבש את הגופייה עם הפרחים? או כל אי אלו מחשבות אובדניות אלוהים רק רציתי לבכות שאין לי מה ללבוש מה זה קשור

קיבלתי לפני כמה ימים סמס מהוט מובייל (אני לא מקבלת הודעות מאנשים שהם לא בני משפחה או הבוסים שלי זה כזה עצוב) שבקרוב נכנס שעון חורף לתוקף, ורק אז ראיתי שזה עוד חודש, אבל עדיין זה מסמן את זה שהחורף מתקרב ואני מתכחשת לעובדה הזאת. אני לא אוהבת חורף. פעם הייתי מתחננת שיגיע חורף ובערך כל החיים זאת הייתה העונה האהובה עליי אבל אז משהו השתנה ומאז אני אוהבת קיץ. בחורף קר לי כל הזמן, זה פשוט המצב של החורף, אפילו אם זה החורף הישראלי. ואם אמרתי שאין לי בגדים ללבוש אז בחורף המצב אפילו יותר גרוע. ההתניידות כל כך מסורבלת בחורף ובתכלס אם אני בוכה שאני צריכה ללכת לתחנת אוטובוס במשך רבע שעה כשהשמש שורפת אותי זה עדיין נראה לי עדיף מאשר ללכת את זה בגשם. בקיץ יש לי פוטנציאל להראות יפה בגופיה ושורט או שמלה קצרה ובחורף אני נראית כמו דוב וזהו.

למרות המשפט הבא שאני הולכת לכתוב, אני לא מתאהבת סדרתית בבנים ויש רק בן אדם אחד שבאמת אהבתי בחיי אבל לאחרונה שמתי לב שרוב הקראשים שאי פעם היו לי והבחור היחיד שאי פעם אהבתי נולדו בחודש ספטמבר, זה כזה עצוב מה יש לי מבנים שנולדו בספטמבר? זה ממש עצוב אני יכולה למנות כרגע רק שניים שלא נולדו בחודש הזה, טוב בטוח יש עוד אני לא זוכרת את כל הקראשים שלי. שלחתי מזל טוב לשניים מהם, לא שאני מאוהבת בהם אבל זה דורש כל כך הרבה כוחות נפשיים. לכל אחד אחר אני כותבת הודעה קצרה שכוללת כמה ברכות, סמיילי, אולי איזה בדיחה פנימית וזהו, איתם זה הייתה התחבטות של שעתיים אם לשלוח בכלל הודעה. אני יודעת מי לא הולך לקבל הודעה כזאת בסוף החודש כשהוא יהיה בן 19, גם ככה כתבתי עליו הרבה יותר מידי בבלוג לאחרונה ולא מגיע לו כל כך הרבה מקום בחיים שלי יותר

איך אני שונאת שאנשים כותבים סליחה אם פגעתי כי זה לא עוזר לי, אם פגעת בי אני רוצה שתגיד סליחה באמת על הדבר הספציפי שפגעת בו ואם אתה חושב שאולי פגעת בי אז אתה אומר סליחה כדי שאני אשחרר אותך מהחוב אז זה לא עוזר כי בטח גם אני שכחתי מזה, אני לא באמת יושבת וסופרת נקודות. בכל מקרה אני מעריכה אנשים שאומרים סליחה ברגע שהם פוגעים ולא מחכים ליום כיפור בשביל זה. היה לי הרגל מאד מגונה שאני חושבת שקצת השתחררתי ממנו וזה להתנצל על כל דבר. אז אם פגעתי במישהו אני אתנצל מיד ואם לא בטח אני אתנצל על משהו אחר בפרק זמן הקרוב

חשבתי על זה שהקונספט של לעבור דירה הוא ממש משונה, כאילו אתה גר במקום אחד כל החיים שלך ואז אחרי 18 שנים אומרים לך זהו אנחנו עוברים מפה. אנחנו גרים פה כבר ארבעה חודשים אבל זה עדיין ממש מוזר לי, אני מרגישה לפעמים אורחת פה. הדירה מהממת באמת, היא הרבה יותר גדולה, כל הרהיטים חדשים, יש לנו מרפסת מדהימה עם נוף יפה אבל עדיין לפעמים אני רק רוצה להכנס לחדר הישן שלי ולהשאר שם. גם השכונה הזאת יותר טובה, היא נמצאת ממש בקצה העיר אז יותר קל להגיע לכל מקום והכל פה חדש ויפה, אבל עדיין כל פעם שאני נוסעת לשכונה הישנה אני מרגישה בבית. 

למרות הרבה הערות שאני מקבלת לאחרונה - אני לא אנורקסית, אני לא בולמית, אין לי הפרעות אכילה. תמיד הנחתי שזה בסדר שאני קצת מופרעת אכילה בנפש כי אני בחורה ולכן זה בסדר כי כל בחורה היא קצת מופרעת אכילה. אבל זה לא באמת בסדר. זה לא בסדר כי לפי הצבא אני נמצאת בתת משקל והורידו לי פרופיל בגלל זה ו"חחח אם אני רוצה אני בשנייה מעלה 3 ק"ג ומעלה פרופיל" אבל האמת שעברו שנתיים ועדיין לא העלתי את ה3 ק"ג האלה ואני לא רוצה. אני מידה 34 במכנסיים ומידה 0 בחולצות ולפעמים זה גדול עליי. אין לי צמידים ואין לי טבעות כי הכל גדול עליי, אני לא מוצאת בחנויות את התכשיטים האלה רק אם זה בהזמנה מיוחדת. רואים לי את הצלעות, יש לי מרווח בין הרגליים, עצמות הבריח שלי ממש בולטות, כל מדד של אנורקסיות לרזון מתקיים אצלי. למה אני כזאת משוגעת אלוהים למה אני לא יכולה לאהוב את עצמי ולהסתכל במראה ולא לחשוב שאני באמת באמת לא שמנה?

יצא לי לחשוב על זה שרק אנשים זרים קוראים לי בשם שלי, כאילו אפילו לא זרים אבל נגיד בעבודה וסתם אנשים שהיו בבית ספר שלי. כל בני המשפחה שלי קוראים לי בכינוי קבוע של השם שלי וכל פעם שמישהו שומע לראשונה על השם הזה הוא שואל מיד אם הוא יכול לקרוא לי גם ככה ואני תמיד אומרת שלא, אף אחד לא קיבל עדיין את ההרשאה המתאימה (יש שתי חברות שהן לא משפחה שקוראות לי ככה אבל הן פשוט לא שאלו), אבא קורא לי לולי, בסטי בן קורא לי לילי (למרות שכל קשר בין שני השמות האלה אליי הוא מקרי בהחלט). מרוב שלא משתמשים בשם שלי אני יודעת שאם כותבים לי הודעה עם השם שלי סימן שקרה משהו.

באיזה קטע אתה שולח לי תמונה שלך עם תספורת קצוצה וכותב שאתה הולך לצבא? אתה לא רואה אותי שולחת תמונה של הציצים שלי וכותבת שהתקבלתי לעתודה

היה לי חלום, או יותר נכון לומר סיוט שאני יושבת בשיעור ליד בסטי ועוד מישהי מהכיתה והמורה המלמד הוא לא אחר מאשר המורה למתמטיקה בכיתה י"א, לא סתם אמרתי שיהיו לי סיוטים ממנו והנה גם שנה ומשהו אחרי שאני לא לומדת איתו אני מתה מפחד כשהוא נכנס לכיתה בחלום, והוא אפילו לא לימד מתמטיקה. קמתי בבוקר והתחלתי לתהות אם הוא מלמד גם באוניברסיטה כי אם כן אני לא אשלם בשביל לא ללמוד אצלו.

דוד שלי התקשר להגיד לי מזל טוב והוא לא היה יכול לסיים את המשפט, נשבר לי הלב. סבא שלי התקשר להגיד לי מזל טוב והוא אמר "בשבילי את מלך העולם ואני לא צריך להגיד לך את זה כי את יודעת מה את בשבילי". בסטי שלחה לי שרבוב אותיות לא ברור וצירפה מלא אומייגד ואני לא מאמינה. בסטי בן אמר שהוא גאה בי