לא להתמקם בכעס. בליטות בצווארי עדות לפעם האחרונה בה התמסרתי לנטירת טינה. לסבב האימים האחרון שהשקעתי בו גוף ונפש, ואלוהים יודע שגם אחד מהם לא החלים דיו כדי להכנס למיטת חוליה של אחרת. הריקוד העדין בין האמת לפחד שוזר חוטי שני דקים בין אצבעותיי. בלילות כבולה, ביום אוזקת. לא להתמקם בכעס. אבל איך לא צער
איך לא אובדן
צום ובכי מראש חודש לסופו. אני יוצאת את הבית בבגדי חג וריחות שדה, שלא יראה העולם שק ואפר שעטה לבי על המעט שנותר מזכרך. את הרוב שרפת בשתי ידיים ופחם חרוך מקדם את פניי כשאני שבה להביט בכל. איך לא צער.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
