"עוד" לחשתי לו כששנינו קורסים לתוך המיטה, וידו האחת אוחזת בחוזקה את צווארי, כאילו אוסרת עלי לנשום, וידו השניה שיחררה את שתי אצבעותיו לנוע בתוכי בקצב מסחרר.
שלא יעזוב, ולא ירפה, ולו לשניה אחת מגופי שזקוק למגע שלו, שנואש לתחושה המשכרת של הסוף הטוב.
נואש לאהבה שלו, כמו שרק הוא יודע להעניק ללב המפוחד שלי, שעטוף במליון שכבות של ערפל שרק מחכה להתפזר.
כשהוא נכנס ויוצא ממני, וטיפות תשוקה מטפטפות עלי מהמצח שלו, ישר אל הסנטר שלי, ושם הן נוזלות ויורדות עד למטה, בהילוך איטי, עד לממלכה שלו שהיא בעצם שלי.
ממכר וגורם לי ללכת לאיבוד בתוך עצמי, ולחפש רק אותו ברגעים של בדידות.
אני שוכחת אותי, אבל זוכרת אותו.
איתו אני שוכחת הכל. שוכחת מהכל.
שוכחת איך לדבר ומתי לנשום.
שוכחת כל רגע של עצב, ופחד מהלא נודע.
איתו אני לא זוכרת איך לקרוא שעון, ולאן המחוגים זזים, אבל לצידו הזמן עוצר מלכת, ככה שזה פחות חשוב, העיקר הוא כאן, קרוב, ולא משחרר לשניה.