הוא היה לי בית

היי, 

קודם כל חשוב לי להגיד תודה ענקית ל'הילולה דזיינס'-835301 על העיצוב המשגע!!!!

ועכשיו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום-

'הוא היה לי בית'

הקדמה:

כששומעים את השם 'גפן שרוני' חושבים על שלטיי חוצות וסדרות נוער. כשמאיה שומעת את השם 'גפן שרוני' היא חושבת על הבחור שהיא דרסה ומאז הספיקה לנסות להרוג אותו -לא בכוונה תחילה, כמובן- מספר פעמים לא מבוטל. כשגפן רואה את מאיה הוא יודע שהוא צריך להחזיק בכל דבר שיעזור לו לשמור על עצמו בחיים ולהפעיל יותר מידי מחשבה בשביל להבין על מה היא מדברת. הוא גם לא יודע אם הוא יכול להפסיק לראות אותה, כי מאז שהיא הופיעה החיים שלו קיבלו משמעות קצת שונה. 

פרק 1:

בגיל 11 אבא שלי דרס שועל.

השועל קפץ לכביש והיה חשוך ואני צרחתי כי האוטו היטלטל ולא הבנתי מה
קרה. אמא צעקה, אבא היה בפאניקה ואני הייתי ילדה בת 11 בחלק האחורי של אוטו שהרגע
דרס שועל.

בגלל זה כשהרגשתי את עצמי מתנגשת במשהו, התגובה הראשונית שלי הייתה
לצרוח. השנייה לבדוק שזה לא שועל.

אבל מה סיכוי שיהיה שועל באמצע תל אביב? זה לא הקיבוץ פה.

זה היה בן אדם. בן אדם שעומד מולי ומסתכל עליי בבעתה.

התחלתי לבכות והוא בתגובה נראה עוד יותר מבוהל, פותח את הדלת של
האוטו.

"את נורמאלית?" הוא צעק לכיווני, אני חושבת שהוא קצת צלע.

"אני כל כך מצטערת. אני לא התכוונתי. אתה קפצת לכביש!" זה
היה נכון, כי זה היה רמזור שלי והוא היה ירוק והוא פשוט צץ משום מקום. "אתה
בסדר?" שאלתי, בין דמעה לדמעה.

עכשיו, יש בנות שבוכות בצורה שבנים רוצים לעזור להן להתגבר על הסבל
ואז לשכב איתן בשביל להרגיע אותן. אני בוכה מכוער. אני נהיית אדומה, במקרה הזה
האיפור שלי נמרח ויש לי נזלת. מראה חינני.

"אני בסדר. אני צריך שתסעי!" הוא קבע ונכנס לאוטו אחרי שהוא המשיך להסתכל לכיוון שהוא בא ממנו.

"לאן?" שאלתי.

"להוד השרון." הוא החזיר, עדיין בוחן אותי. "את יכולה
להפסיק לבכות?" הוא שאל בחוסר סבלנות, "זה לא שנדרסת עכשיו או
משהו..." הוא הוסיף בהרמת גבה.

הפסקתי לבכות ולחצתי על הגז. זיהיתי אותו. הוא היה על חלק ניכר
מהפוסטרים בכל קניון אפשרי וכיכב בסדרה שרוני –אחותי בת ה6- אובססיבית אליה.

"יש לך רמזור! תלחצי על הבלמים!" הוא צעק פתאום, ראיתי שהוא
תופס את החגורה שלו בבהלה ולחצתי במהירות על הבלמים. הוא צדק, באמת היה רמזור.

"אלוהים..." שמעתי אותו ממלמל.

"אתה מרגיש טוב?" שאלתי, בלי לגמגם לשם שינוי. ממשיכה לבהות
בו.

"אני ארגיש יותר טוב אם תסתכלי על הכביש." הוא הנהן לכיווני
ואני העברתי את המבט שלי לתנועה.

"אתה מלחיץ אותי." מלמלתי.

"אני די בטוח שאת מלחיצה אותי יותר." הוא החזיר, מתנשף.

הנסיעה הייתה קצרה יחסית, 25 דקות של איחור משמעותי לעבודה, אבל 25
דקות בהן ווידאתי שהוא הגיע הביתה.

"אני לא יודע איך קוראים לך-"

"מאיה." עניתי לו.

"זה לא מעניין אותי," הוא המשיך. "תעשי לכולנו טובה
ואל תנהגי יותר. בסדר?" הוא טרק את הדלת של המכונית והתקדם לכיוון בית קרקע
שהנחתי שהיה שייך לו.

יאמר להגנתי שאני נהגת מעולה, אני עברתי טסט ראשון.

הוא זה שהתפרץ לכביש ואז הלחיץ אותי נסיעה שלמה.  

זהו, זה הפרק הראשון.

מקווה שתהנו, תעקבו ותביעו את דעתכם!!!

שיהיה שבוע קסום,