פרק 2:
נכנסתי למלון באיחור של שעה. מסבירה למוטי המנהל משמרת את הסיטואציה
ולשירן, שהחלפתי אותה בקבלה אחריי ששמעתי את הרצאת ה'זה לא קייטנה, את לא יכולה
לאחר בשעה ולצפות שהכל יהיה בסדר' הנהנתי והתחלתי לעבוד.
בהילטון, כמו בכל מלון חמישה כוכבים, שירות הקבלה הוא אחד השירותים
המרכזיים, איך שהלקוח יעשה את הצ'ק אין, ככה הוא יהיה מרוצה או לא מרוצה מהמלון.
הכל חייב להיות מושלם.
"סליחה? אני הזמנתי את חדר 309, הבאת לי מפתח ל305." בחורה
גלגלה לעברי עיניים.
"אני מצטערת..." מלמלתי והגשתי לה את המפתח הנכון.
"טעות שלישית גלידה," ג'ק, הבחור שעובד איתי –בריטי חתיך
מידי וגיי מידי- קרץ לי.
"אווח, אתה לא מבין איזה יום עבר עליי." תירצתי.
"את נראית כאילו דרסה אותך משאית..." הוא צחק.
"יותר בכיוון של אני דרסתי מישהו." כמעט לחשתי.
"מה?" הוא שאל ולמזלי נכנסו אנשים נוספים למלון והיינו
צריכים להתפנות ולטפל בהם.
סיפרתי לו את כל הסיפור והוא צחק כל כך חזק שהוא בכה.
"רק את גברת שוורץ, יכולה לדרוס מישהו ולהגדיר אותו במפורסם כשאף
אחד לא מכיר אותו חוץ מאחותך הקטנה." הוא המשיך לצחוק.
"זה אפילו לא מצחיק, זה טרגי. אני כמעט הרגתי אותו פעמיים בפחות
משעה." החזרתי, שולפת סיגרייה ושואפת עשן לריאות בדרך הביתה.
"טוב יקירתי, כאן דרכינו נפרדות. את זוכרת שבשישי בערב אנחנו
יוצאים?" הוא שאל ואני הנהנתי.
לא זכרתי. אבל ג'ק דאג להזכיר לי דברים כאלה, דאג להזכיר לי כל מפגש
חברתי שאני עלולה לפספס.
אז נכנסתי הביתה וחיממתי אוכל לרוני, שהייתה עסוקה בלצייר ציור נוסף
לתערוכה שלה בחודש הבא.
"שלום, אני יכולה לקבוע תור לד"ר גרינברג?" שאלתי את
שלי, המזכירה בטלפון.
"מחר בתשע מתאים לך?" היא החזירה ואני אישרתי, מביאה לה את
הפרטים שלי.
יום למחרת בשמונה ורבע מצאתי את עצמי בהוד השרון, מול הדירה שבה
הורדתי את הבחור שלא זכרתי מה השם שלו.
אחריי שאזרתי אומץ צלצלתי כמה פעמים עד שקול גברי ענה לאינטרקום.
"מה לעזאזל את עושה פה?" הנחתי שיש שם מצלמה.
"הזמנתי לך תור לרופא."
"מה?" הוא נשמע מזועזע מהמחשבה.
"הזמנתי לך תור לרופא. אנחנו צריכים למהר." חזרתי על עצמי.
"אני לא עולה איתך לרכב." הוא החזיר, "בכלל, אני לא
הולך איתך לשום מקום."
"אני דרסתי אותך. אתה צריך לראות רופא." קבעתי.
"את לא תלכי מפה אם אני לא אבוא איתך נכון?" הוא שאל ואני
שתקתי, מקווה שהשתיקה שלי מדברת במקומי.
"אני נוהג." הוא קבע ולא הזמין אותי להכנס, מביא לי לחכות
לו ברכב עשר דקות, עדיין זיהיתי צליעה.
הוא נכנס והתיישב מול ההגה, מריח מבושם שלא ידעתי לזהות ולבוש בצורה
פשוטה להפליא. כאילו לא תכנן לעשות יותר מידי.
הבאתי לו הנחיות איך להגיע למשרד של ד"ר גרינברג והוא עצר איפה
שביקשתי ממנו.
"לקחת אותי לראות רופאת ילדים? את צוחקת עליי?" הוא הסתכל
עליי בהרמת גבה.
"אני לא מכירה רופאים אחרים באיזור, כאילו אני מכירה את ד"ר
כץ שהיא אישה מאוד נחמדה אבל היא גניקולוגית ולא חשבתי שהיא תוכל לעזור לך."
"אני בן 21." הוא העביר בי מבט נוקב.
"אני בת 22, אני במקור מקיבוץ סאסא בצפון, יש לי אחות קטנה בת 6
ואני אופה-" התחלתי לספר לו על עצמי.
"את מגוחכת." הוא קטע אותי.
שתיקה מביכה. אני לא יודעת להתמודד עם שתיקות מביכות.
"מאיה, אני לא רואה את רוני..." ד"ר גרינברג יצאה
מהמשרד ואני שלחתי לעברה חיוך.
"אני לא עם רוני היום, היא מרגישה טוב." היא הנהנה לעברי
ואמרה שתתפנה אלינו עוד מספר דקות.
"הרופאת ילדים מכירה אותך בשם הפרטי?" הוא הסתכל עליי בהרמת
גבה פעם נוספת.
"אתה לא צריך להיות כזה רציני כל הזמן, זה יעשה לך קמטים."
ציינתי, מעבירה מבט על המצח שלו ומתחילה לזהות סימנים לקמטים עתידיים.
"לאחותי יש דלקות אוזניים חוזרות, אנחנו נמצאות פה הרבה..." משכתי
בכתפיי והוא מלמל משהו שלא הצלחתי להבין.
"זה גס רוח למלמל קסם, זאת רק רופאת ילדים, אתה תעבור את זה מהר
אם תגיד לה בדיוק מה כואב לך ובמידה ואין לך זעזוע מוח כי אם יש לך זעזוע מוח
אנחנו נצטרך לנסוע למיון ולעשות צילו-"
"את שותקת לפעמים?" הוא שאל והפרצוף שלו עדיין הביע את אותו
חשש.
"אז אם זה זעזוע מוח אתה תצטרך לעשות צילום ואם תתנהג יפה עם
ד"ר גרינברג תקבל סוכריה בסוף." סיכמתי עם חיוך, ממשיכה מאותה נקודה
שעצרתי בה.
"מה? על מה את מדברת? אם זאת הדרך שלך להגיד לי שאת תרדי לי אז
אני לא מעוניין." הוא אמר לי, עדיין מבועת.
"קסם, אתה חוצפן. אמא שלך בטח הייתה שוטפת לך את הפה בסבון
עכשיו." אמרתי בחדות. "אתה אצל רופאת ילדים. היא מביאה סוכרייה בסוף
הטיפול." גלגלתי את עיניי.
"ברשותך אני יוצאת לעשן." חייכתי.
"את מעשנת?" הוא שוב הרים גבה. "את יודעת שזה לא בריא,
נכון? מיס בריאות הנפש." הוא גלגל עיניים.
"הו, קסם, אתה לא צריך לדאוג לי. אני ילדה גדולה. אני כבר אחזור,
אתה לא תכנס לד"ר לבד..." חייכתי אליו חיוך חושף שיניים ויצאתי החוצה,
מדליקה סיגרייה במהירות ומספיקה לשמוע אותו ממלמל:
"מגוחך." והוא לא יודע כמה הוא צודק.
הלוואי והייתי יודעת איך מפיצים את הבשורה בישראבלוג
ואמן ויש לפחות אדם אחד שקורא את זה...
עד הפרק הבא,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
