פרק 3
נכנסתי אחרי הסיגריה, עם מסטיק בפה. רואה את המטופלת האחרונה לפנינו
יוצאת מהמשרד של הרופאה. וכשאני אומרת מטופלת? אני מתכוונת לילדה קטנה משנה ואמא
שלה.
מקסים.
"מאיה, בואו תכנסו. אם את פה בלי רוני, איך אני יכולה
לעזור?" הרופאה חייכה חיוך לבבי ואני העברתי את המבט לבחור לידי, שזז על הכיסא
באי נעימות מובהקת.
"איך קוראים לך?" היא פנתה אליו.
"גפן..." הוא מלמל לכיוונה. אז ככה קוראים לו. גפן. אוקיי,
זה לא קשה לזכור. אני אתאמן על זה מספיק בראש בשביל לעשות על השם הזה 'גוגל' אחר
כך.
"ומה קרה לך גפן?" היא שאלה.
"היא דרסה אותי."
"הוא נדרס." ענינו ביחד והסתכלנו אחד על השנייה.
"הו." היא נראתה בהלם מוחלט. "אוקיי, ולמה אתה לא בבית
חולים גפן?" היא שאלה אותו.
"כי אני מרגיש בסדר, היא הכריחה אותי להגיע לפה." הוא משך
בכתפיו, "ומאז היא לא שותקת." הוא הוסיף במלמול שאני שמעתי.
"אני מבינה." ד"ר גרינברג צחקקה. "מה כואב לך?
בוא נתחיל מאיברים בסיסיים, מה עם הגב? כואב לך הגב?" היא שאלה אותו והוא הניד את ראשו לשלילה.
"והראש?"
"את חושבת שזה זעזוע מוח ד"ר? כי אני אמרתי לו שזה יכול
להיות זעזוע מוח ושאם זה זה, אז לא צוחקים עם זה. כי זה מחמיר ו-"
"כן. כואב לי הראש. לא. זה לא קשור לעובדה שהיא דרסה אותי."
הוא הסתכל עליי במבט נוקב, פעם נוספת להיום.
"אה." הוצאתי אוויר שלא ידעתי שהחזקתי. "הוא גם צולע
קצת." אמרתי לה והיא הסתכלה עליו במבט שואל.
"קצת כואבת לי הירך השמאלית, לא משהו רציני..." הוא העביר
יד על העורף שלו.
"אוקיי, בוא נסתכל." היא חייכה אליו שוב והתקרבה אליו,
מזיזה את הרגל שלו מצד לצד ומתעמקת במקומות שכואבים לו.
"טוב," היא התיישבה מולנו שוב. "אני חייבת להגיד שיצאת
מכל זה במזל," היא הנהנה, "אני מאמינה שמהתזוזה החדה מתחת שריר ברגל,
אבל אני בכל זאת ממליצה על כמה ימי מנוחה בבית בשביל לא להיתקל בטראומות מיותרות
ולשתות הרבה מים ואם אתה רוצה אני יכולה להמליץ לך על משחה לרגל." היא פנתה
אליו והוא השיב בשלילה.
"ובקשר לראש שלך," היא הוסיפה כשנעמדנו ללכת, "אני
הייתי ממליצה על אוזניות..." היא צחקקה והוא צחק בעקבותיה. גורמים לי להאדים
ממבוכה.
גסות רוח.
"אז, גפן." אמרתי אחרי שקפצתי לתא הנהג, לא מביאה לו שוב
להשתלט על הרכב שלי.
"אז." הוא אמר בנוקבות.
"אני מסיעה אותך להוד השרון, נכון?" שאלתי אותו והסתכלתי
עליו במבט בוחן.
"את מסתכלת על הכביש לפעמים כשאת נוהגת? מעניין אותי ממש לשמוע
כמה אנשים דרסת לפניי?" הוא נראה עצבני ואני העברתי את המבט לכביש.
"האמת שלא דרסתי אף אחד. כשהייתי בת 11 אבא שלי דרס שועל שקפץ
לכביש בקיבוץ, זה היה מחריד. אבל אני נהגת די טובה, עברתי טסט ראשון והחניות שלי
מעול-"
"אז זה תורשתי?" הוא קטע אותי בנימת זלזול ואני רק גלגלתי
עיניים. מעט מאוד דברים ירשתי מאבא שלי. לדרוס שועלים? לא אחד מהם.
שתיקה מביכה.
הפעם בשביל שאני לא אתחיל לברבר שטויות, הטלפון שלי צלצל ויכולתי
לראות את הכיתוב 'בית'.
"את עם דיבורית אני מקווה." שמעתי את הקול הספק מפוחד שלו,
ספק מתנשא.
"דע, אני לא חסרת אחריות קסם, אני יודעת חוקי תנועה, גם תאוריה
עברתי בפעם הרא-"
"תעני." הוא שוב קטע אותי. זה מאוד לא מנומס.
"רוני? אני כמעט בטוחה שהקפצתי אותך לבית ספר ושאפילו ראיתי אותך
נכנסת לשער." פניתי לשפורפרת, בלי להגיד שלום. מתחילה לתהות מה אחותי בת השש
עושה בבית ביום חמישי בבוקר, אחרי שבוודאות לקחתי אותה ללמוד.
"אבא לקח אותי." אפשר היה לשמוע את השמחה בקול שלה.
"הו." שתיקה מביכה. הרגשתי את המבט של גפן עליי, מרים גבה.
הייתי זורקת הערה על הקמטים שלו אבל עדיין הייתי בטלפון.
"הוא נחת לפני שעתיים, הוא אמר שהוא מצפה לראות אותך בארוחת
צהריים." ידעתי שהיא מאושרת מהמהירות שהיא דיברה.
"אני לא יכולה." מצאתי את הכוח להגיד, מתרכזת בכביש.
"למה לא?" היא נשמה עמוק לשפורפרת. מתנהגת כמו שהיא זכרה
שאמא מתנהגת כשהיא שומעת תירוצים, זה גרם לי לגחך.
"כי אני בעבודה."
"את לא בעבודה." היא קבעה.
"למה את חושבת שאני לא בעבודה?" שאלתי.
"כי אני שומעת שאת ברחוב, אני שומעת את הרוח." הצלחתי
לדמיין את גלגול העיניים שהיא כנראה למדה ממני.
"אני בדרך לעבודה, תגידי לו שאני לא אהיה פנויה לצהריים אבל אני
אראה אותו פעם הבאה שהוא יהיה בארץ..." אמרתי לה.
"זאת מאיה? תביאי לי לדבר איתה..." שמעתי את הקול שלו ברקע ורציתי לצרוח מרוב
כעס.
"רוניק, אני נכנסת לעבוד, אני אדבר איתך. ביי." ניתקתי. לפני
שהייתה לו אפשרות לפנות אליי.
לא מגיע לו לפנות אליי.
"אז." ידעתי שגפן בוחן אותי.
"אז?" פניתי אליו חזרה, מחייכת את החיוך הכי חושף שיניים
שמצאתי.
"כביש." הוא נתן צעקה קטנה כשכמעט פספסתי פניה ונאלצתי
לעשות אותה חדה מידי, אחר כך הוא קילל.
"גפן." אמרתי בחדות, מחליטה להשאיר את המבט על הדרכים.
"אז, לקחת אדם זר לרופאת ילדים כן, ארוחה משפחתית לא?" הוא
שאל.
"יש לי עבודה." שיקרתי.
"בולשיט, את לא רצית לדבר איתו." הוא משך בכתפיו. ראיתי כי
הסתכלתי עליו לרגע וזכיתי למבט מאיים.
למזלי הגענו לחניה שלו והוא יצא.
"אני מקווה שישללו לך את הרישיון בימים הקרובים, ושזה לא יהיה
מנהג העובדה שאת מגיעה לפה, ושישללו למורה נהיגה שלך את הרישיון גם. ובכללי, כל מי
שאחראי להשכלת הנהיגה שלך צריך ללכת לכלא בעיניי..." הוא אמר, נשען על החלון
לרגע ואני רק גלגלתי עיניים. יודעת שזאת הפעם האחרונה שאני כנראה אראה אותו.
"היי קסם," צעקתי כשהוא הלך כמה צעדים מהאוטו, "לקחתי
את הסוכריה שלך." חייכתי אליו וזיהיתי את המבט המופתע שמולי, בזמן שאני זורקת
לעברו סוכרייה שלקחתי מהמשרד של ד"ר גרינברג.
שישאר לו זיכרון מתוק מחווית כמעט המוות שלו.
עדיין לא סגורה על איך מגיעים לקהל יעד יותר גדול במקום הזה, אבל מניחה שהזמן עושה את שלו.
ביקורות יתקבלו באהבה ובשמחה למרות שהסיפור כולו כבר כתוב אפילו עם כמה פרקים מסיפור המשך.
עד הפעם הבאה,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
