ליה בת שנה וחודש (כמעט).

מנסה לחשוב על איך לכתוב לגבי כל השינויים שעברו.

יום הולדת שנה-

היו לי הרבה תוכניות. נעשה שולחן מתוקים בבית (למרות שלמי יש כוח וזמן?).

נעשה סמאש קייק או איזה שטות כזאת או אחרת.

בפועל- עשינו על האש משפחתי שנגמר תוך שלוש שעות בערך עם מינימום מאמץ מבחינתי כי הרבה החליטו שרוצים לעזור אז הם אלו שהביאו את האוכל לרוב, מה שמעולה מבחינתי. ברצינות.. היא גם ככה לא תזכור כלום הרי, את היום הולדת הזה אימהות לרוב עושות לעצמן ואולי בשביל ה"שופוני" ואם היה לי כוח להתאמץ אז אולי הייתי עושה גם, בחיי. הכי מצחיק שחצי ממנו פשוט ישנה בלול המתקפל.

טיפול-

אני נמצאת בטיפול כבר בערך כחמישה חודשים. לא יודעת אם זה בהכרח עוזר או לפחות נתן את הכלים למען האמת.

זה כן מקום לפרוק ולדבר בלי להרגיש נשפטת שזה ממש נחמד והמקום שאני מתחברת לרגשות שלי ולא מפחדת להביע אותם.

עכשיו אני והמטפלת (שממש מקסימה אגב, התמזל מזלי פה, זה כן) הורדנו את כמות הטיפולים לפעם בשבועיים.

ובקשר לכל השאר-

אני לא מצליחה למצוא עבודה נורמלית שתספק אותי, אם זה מבחינת שעות או מבחינת העשייה.

התפטרתי מהעבודה שהייתי בה שלוש שנים כי הרגשתי שאני די סובלת בה ולמרות שאני מחוסרת עבודה כרגע אני לא מתחרטת על הצעד הזה.

עבדתי עכשיו שבוע, ממש כולה שבוע בעבודת מכירות והבנתי שזה כל כך לא אני... די ברחתי משם והרגשתי קצת רע בהתחלה כי הכסף כן יעזור כמובן אבל הרגשת הריקנות הזאת, וה"מה אני לעזעזל עושה פה?" פשוט גרמה לי להבין שההחלטה הסופית שלי הייתה נכונה. זו לא הייתה עבודת חלומותי ואפילו לא קרובה (לא שכרגע יש לי אבל אני יכולה להרגיש שזה לא זה).

לא רואה רע בלשאוף לעבודה שתיהיה מרוצה ממנה- ואני לא מדברת על כל הזמן. סך הכל לא חושבת שהכלל הזה שלי תלוש מהמציאות כל כך

ובכלל מרגישה אני יותר מקשיבה לעצמי ולתחושות הבטן שלי- ההרגשה שלי זה כאילו בעבר הלא כל כך רחוק, פחדתי להתחבר ועדיין לפעמים. פשוט עכשיו אני קצת יותר סלחנית כלפי עצמי.

כשאני מתוסכלת ממנה ולא בהכרח מסיבה מוצדקת כי אני פשוט עייפה או סתם מצוברחת אז אני מוצאת את עצמי פחות קשה עם  עצמי, לא צועקת עליה מה שקרה לא פעם ולא בוכה. נו... כבר בכיוון הנכון לא?

רשמנו את הקטנה לגן בספטמבר שנמצא 2 דקות מהבית- החצי אהב ממש ואני עדיין לא סגורה על עצמי אבל סך הכל סומכת עליהם.

די מתרגשת מזה- לא פוחדת כמו שחשבתי אלא בהחלט יותר מתרגשת. היא תתפתח יותר טוב, ותיהיה לה אינטראקציה אולי קצת יותר טובה עם אנשים אחרים כי כרגע אני לא בטוחה שהיא כל כך חברותית ותוכל לשחק הרבה זמן עם ילדים אחרים.

אתמול הייתי איתה בג'ימבורי פעם ראשונה לבד.

זו לא פעם ראשונה שאני איתה לבד בבית אבל לגמרי פעם ראשונה שהלכתי לבד איתה לשם. כעיקרון פשוט לא רציתי לצאת כי חם בטירוף וכי למען האמת ממש משעמם לבד שם.

אז המקום ממוזג ונקי יחסית. נקי זה כמובן כי יש אימהות שישבו בפלאפון כשהפעוט שלהם מסתובב ואוכל קרקרים בג'ימבורי.

לא יודעת, זה כל כך מינורי אבל נורא מעצבן אותי שיש שילוט בולט שאסור לאכול או לשתות שם ולאמהות פשוט לא אכפת ואז יוצא שהסקרנית הקטנה שלי מרימה כל פיסת אלוהים-יודע-מה ומכניסה לפה.

לא רוצה להכנס איתן למצבים לא נעימים אז לא מעירה. מעניין אם אימא אחרת הייתה בוחרת להעיר.

בכל אופן- אני מוצאת את עצמי יושבת ונזכרת בכל מיני רגעים שהיו לי בשנה האחרונה ואני מרגישה שכל כך השתניתי. וול... הפכתי לאימא. לא שזה מגדיר את משמעות הקיום שלי או משהו אבל זה ענק מבחינתי. באיזשהו מקום מרגישה שהיום הולדת שלה זה גם שלי. לגמרי.

עדיין עבוקה בלעכל את כל העניין של האימהות גם בגלל שהכל משתנה נורא מהר ואני במשך כל ימי חיי לא התרגלתי למהירות ולתדירות שינויים כמו השנה. זה מעניין ומפחיד ומאתגר ומשעשע בו זמנית.

לא נראה לי שיש מספיק תארים לתאר את חווית האימהות.