I'm just thinking out loud

דפים עם זכרונות

מקופלים בארונות אבק

האותיות קופצות לי מול העיניים

חושפות פצעים שלא הגלידו מעולם

התובנות באות דווקא כשאני דוממת

מפסיקה את המרדף היומיומי

הסדר לא גרם לי להרגיש טוב יותר

אבל אולי הייתי מרגישה רע יותר בלעדיו

.

כשהייתי חבוקה בין זרועותיו

וידיו גיששו במקומות האינטמיים ביותר שלי

כשהייתי כבולה בין זרועותיו

וכבר עייפתי מלהאבק בו

באותו הרגע בדיוק

הכל הרגיש ברור כ"כ

חיברתי את הצמא שלי במגע

להתנגדות המגומגמת שלי

לחוסר האסרטיביות ולכניעה

כשהמשכתי הלאה הבנתי שהצמא למגע...

הוא צורך מודחק באהבה

רק כשהזכרונות יצאו מהארון 

הבנתי שזה לא נכון

חוסר האסרטיביות שלי, במקום התנגדות החלטית ותקיפה

לא קשורה לצורך במגע או באהבה

"צורך באהבה זה רק סימפטום, זה לא הבעיה"