לא העזתי
לחשוב באמת
כי לא העזתי לחשוב
שיש לי על מה
לא העזתי
לדבר באמת
כי לא העזתי לחשוב
שיש על מה
ולא חשבתי אפילו לרגע
שאפלוט כך את כל המחשבות שלי
ובשיקול דעת מחושב
לכאורה
ואני ילדה כל כך ואבודה
בתוך עצמי, בתוכך
כי פתאום אתה קרוב כל כך
שאני יכולה להושיט את היד ולגעת
כי פתאום אני מבינה
שאנחנו שוב באותה נקודה
ואני מתה מפחד
אני מתה מפחד שנמשיך
לרקוד במעגלים האלה לנצח
או לא לרקוד בכלל
ובכל הסיפורים זה תמיד פשוט
או שזה כן או שזה לא
והכל שלם כל כך
אז למה אצלי הכל מסובך?
אני מתה מפחד לאבד אותך
מתה מפחד להרפות ולתת לך ללכת
ואני מתה מפחד לקחת
מתה מפחד שכל שאדע זה לסגת
אני רוצה לאכול את העוגה
ולהשאיר אותה שלמה
תמיד אמרתי שאתה המתנה הכי גדולה שקיבלתי
התכוונתי לזה, אתה יודע?
אני מתה מפחד שנפספס אחד את השני
רק כי לא יהיה לנו את האומץ
להבחין בין טפל לעיקר
ומה באמת טפל ומה עיקר?
אני מתה מפחד שזה לא זה
שזה הרגש שמדבר ולא מוכן להרפות
אני מפחדת שהמוח שלי טחון
ביותר מידי ferry tayles
אני מפחד שזה שוב הרגש מדבר
וזה לא שהרגש לא יודע
אבל תבין...הרגש שלי כמו ילד קטן
פעם הוא פה ופעם הוא שם
אני מפחדת
שפעם הוא פה ופעם הוא שם
ומה אם לא יהיה לנו טוב?
ומה אם לא יכול להיות לנו טוב יותר?
ומה אם כן?
מה אם אתה שלי ואני שלך?
ומה אם לא?
לעזאזל, מה אם לא?
והלוואי שזה היה ברור
שחור על גבי לבן
הלוואי שהיינו מגיעים עם מדריך כתוב
הלוואי שידעתי איך לדעת
הלוואי שהייתי מבינה
את שפתו של הלב
אני אוהבת אותך
אבל, מה בכלל אני יודעת
על אהבה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
