היי.
אני תמר ונוצלתי מינית בגיל 6. בגיל 12. בגיל 15. בגיל 17 ובגיל 20.
פאק, זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
על המקרה האחרון הכי קשה לי לדבר.
הוא עדיין טרי וכואב, ולא רק זה. אני מרגישה אשמה.
הנה. אמרתי את זה בקול.
-אני-מרגישה-אשמה-
הפעם הזו היתה שונה.
לא הייתי ילדה, לא הייתי משותקת, זה לא היה מישהו קרוב.
הייתי קצת בודדה...לא במובן הרומנטי שמחפש חום ואהבה.
אלא במובן פשוט יותר, חסרה לי חברה.
כאן טמונה הטעות הראשונה שעשיתי.
הוא הזמין אותי אליו. הכרתי את אמא שלו, אישה חמה ונעימה,
הנחתי שהוא גר יחד איתה.
טעות מספר 1: הנחות יסוד.
רציתי למצוא חן בעיניו. רציתי לרכוש ידיד.
לא רציתי שהוא יראה בי כבדה. רציתי שזה ילך חלק.
לא עצרתי לעשות איתו תיאום ציפיות.
כשכבר הייתי בדרך אליו, אמא התקשרה לספר שהיא דיברה עם אמא שלו והוא גר לבד.
לא אהבתי את זה. התייעצתי איתה והיא אמרה שיש לו סלון ושאמא שלו לא חושבת שתהיה בעיה.
גם אני וגם אמא שלי החלטנו שהוא נראה לנו בסדר.
(כבר כתבתי שהטעות הראשונה זה הנחות יסוד?!)
אמא הזהירה שלא אשתה אלכוהול. אבל העניין הוא שהוא הזמין אותי אליו לבר(שלו)...
אז מובן ששתיתי. לא מעט אפילו. אני הרי מכירה את הגבולות שלי.
טעות מספר 2: יותר מידי אלכוהול.
יש לציין שהוא עזר. הוא הזמין אותי לצייסר אחרי צייסר גם כשכבר אמרתי לא.
לבסוף סירבתי בתוקף לשתות אפילו עוד צייסר אחד. זה היה בשלב שבו הבנתי שאני כבר שיכורה.
כשהערב נגמר חזרנו אליו לדירה. הייתי מסוחררת והייתי עסוקה בלנסות ללכת ישר.
התיישבנו על הספה, הוא שם מוזיקה והניח עליי את היד.
היה לי ברור שאני לא רוצה שיקרה שום דבר בלילה הזה...והיה ברור לאן הוא רוצה שהערב הזה ילך.
העניין הוא שהוא לא ידע. לא עשינו תיאום ציפיות, כבר כתבתי את זה?
אז איפה הייתי?
הוא הניח עליי את היד. התכווצתי. לא הרגשתי נעים, אבל לא ידעתי איך לומר את זה בצורה נעימה.
טעות מספר 3: התביישתי להגיד מה אני (לא) רוצה.
נכנסתי להתקלח אחריו. כשיצאתי נכנסתי אל החדר שלו, קצת נבוכה מהפיג'מה.
הייתי עייפה ומסוחררת מהאלכוהול וכל מה שרציתי היה לישון.
טעות מספר 4: נכנסתי אליו למיטה.
בא לי בשלב הזה לצעוק על עצמי: "מטומטמתתתת, מה חשבת?!"
התחלנו להתמזמז. לפני שהספקתי להבין כבר הייתי בלי חולצה.
הייתי שיכורה ומטושטשת וחמה.
ואז הוא העיף לי ספאנק...זה העיר אותי. לגמרי.
עצרתי ואמרתי לו שאני לא רוצה.
הרגשתי לא בנוח והיה לי חשוב להסביר את עצמי. רציתי שהוא יבין ושזה יהיה בסדר.
אז סיפרתי לו שחוויתי תקיפה מינית בגיל 17, ושאני בפלאשבקים.
(האמת היא שאין בזה אפילו היגיון. בגיל 17 הוא לא נגע אפילו בישבן שלי. הוא היה עסוק באיזורים אחרים לגמרי. אבל זה לא באמת משנה. העניין הוא שזה גרם לי למועקה. אולי המועקה היא זאת שגורמת לפלאשבקים. סטיתי. סליחה)
טעות מספר 5: היה לי חשוב לקבל אישור.
שהוא יבין, יביע אמפתיה ויגיד שזה בסדר. שמותר לי להגיד לא.
#הוא לא אמר.
הוא כעס. הוא היה מתוסכל והוא האשים אותי.
סיפרתי לו שאני בתולה ושלא התכוונתי להיכנס איתו לסיטואציה אינטימית.
זה רק הכעיס אותו יותר. הוא כעס על שנכנסתי לסיטואציה מינית כשידעתי שאני לא מתכוונת ללכת עד הסוף.
האמת? גם אני כעסתי. אבל היה לי קשה להאשים את האלכוהול. אתם מבינים, אני רואה בעצמי אדם בוגר שאחראי להחלטותיו. אני לא רואה באלכוהול תירוץ להסרת אחריות.
אבל הוא עדיין היה בן זונה וגרם לי להרגיש ממש לא בנוח.
אמרתי לו את זה, שהוא לא פייר כלפי, שאני אורחת, שהוא גורם לי להרגיש לא נעים.
אני לא בטוחה אם הוא הבין בכלל את מה שאמרתי. הוא היה עסוק בלהאשים אותי על שהזין שלו עומד.
טעות מספר 6: לא מתכרבלים עם גבר שאת לא רוצה איתו אקט מיני.
(אלא אם הוא ממש מלאך ומסוגל לחבק אותך ולהניח בשבילך את הזין בצד.)
אין לי מושג מה חשבתי לעצמי. הייתי עייפה והרגשתי רע והייתי נורא נורא צריכה חיבוק.
הוא הציע שאעבור לספה.
טעות מספר 7: לא עברתי לספה.
הגעתי למצב שאני נרדמת ומתעוררת כי הוא משתפשף עליי.
הוא אמר שהוא חושב שאני ילדה. הסכמתי איתו, אני ללא ספק ילדה.
אבל להגיד "לא" לא הופך אותי לכזאת.
אולי הוא צדק. אולי רק ילדים יכולים להתכרבל וללכת לישון גם בלי לקיים יחסי מין.
שעה...שעתיים...איבדתי את תחושת הזמן.
הדופק פעם לי ברקות והעיניים צעקו לישון.
עד שנשברתי. בחרתי לתת לו את מה שהוא רוצה, ושיניח לי.
אני מודה, גם היתה שם איזושהי מחשבה שאולי אהנה. שאולי אני חוסמת את עצמי סתם.
טעות מספר 8: לא עושים אם זה לא מרגיש טוב. לא משנה באיזה מחיר.
זה לא הרגיש טוב. ממש לא הרגיש טוב.
הוא היה אגרסיבי ומרוכז בעצמו. הוא התנהג אליי כמו אל זונה.
אבל רק רציתי שהלילה הזה ייגמר.
לא היה בי עוד כוח להזיז הרים, להניע גלים. רציתי שקט.
ידעתי שאני בוגדת בעצמי. ידעתי שאני פוגעת בעצמי ושזה נגד כל העקרונות שיש לי.
אבל רק רציתי שהלילה הזה ייגמר.
הוא גמר לי בפה. ייאמר לשבחו שהוא שאל.
בלעתי את זה. לא היה לי כוח ללכלוך ובלאגן.
טעות מספר 9: לא בולעים את זה אם לא אוהבים אותו או את זה.
יצאנו לעשן ג'וינט.
טעות מספר 10: אל תתביישי לבקש עוד שאכטה. במיוחד מבן זונה שהרגע גמר לך בפה.
טוב נו, עם הטעות הזאת אני יכולה לחיות.
העניין הוא שבזמן שהוא גמר, אני לא גמרתי.
נשארתי בוערת, וחשבתי לעצמי...למה?
למה לעזאזל?! מה אני נראית לך, זונה? למה לי לא מגיע לגמור?!
טעות מספר 10: יזמתי עוד סיבוב.
אתם מבינים, הסיבוב הזה ממש מקשה על תחושת הקורבן שלי.
את הסיבוב הזה אני רציתי, לא הוא.
מצד אחד, מצד שני אני קצת מבינה את עצמי.
אולי זו היתה הדרך שלי להבהיר שאני לא קורבן.
שאני לא בובה.
שאני לא כלי לסיפוק צרכים.
טעות מספר 11: ריצוי יתר.
הייתי הכי חמודה שיש, הכי מתוקה, קלילה, מצחיקה ורגישה שיש לי,
ופאקינג לא הגיע לו.
רציתי למצוא חן בעיניו.
אני לא יודעת למה. הוא היה כל כך מגעיל שנגעלתי מעצמי.
כשהתעוררתי בבוקר גיליתי דם על התחתונים שלי.
רציתי לשרוף אותו.
אבל כשהוא שאל אותי איך אני חייכתי חיוך מזוייף ועניתי "בסדר"
טעות מספר 12: לא רציתי לחולל מהומה.
לא רציתי להתחכך, לריב איתו, לנסות להסביר לו שוב את עמדתי.
לא היה לי את הכוח להתעמת איתו שוב.
מהרגע שהבנתי שאין לי עם מי לדבר הפכתי כולי לנופת צופים.
זונה מרצה ומתרפסת.
אתה כל כך מגעיל אותי שבא לי להקיא.
תחוללי מהומה. תהפכי לו את הבית. תסתרי לו בפנים.
תגידי לו בדיוק את מה שאת חושבת.
הכי בוטה שיש.
תגידי לו "פגעת בי"
תגידי לו "אתה בן זונה"
רק אל תשמרי את זה בבטן.
אל תחייכי חיוך שקרני ותעמידי פנים
שהכל בסדר.
וואו, אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב.
אולי הוא לא בן אדם כזה נורא.
הלוואי שלא הייתי כועסת כל כך על עצמי.
בפעם הראשונה שדיברתי על זה עם מטפל התקשיתי לקרוא למקרה הזה בשם.
כי לא נאנסתי. גם לא נתקפתי. יכולתי פשוט לקום וללכת.
ואז המטפל שאל אותי "כשהיית בתוך הסיטואציה, היה לך את הכוח לקום וללכת?"
"לא" עניתי.
"אז לא יכולת ללכת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
