לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I'm just thinking out loud


ועמוק בתוך השקט, נשאר ההד של הצרחה, הצל של הרוח השורקת, המאיימת. עמוק מאחורי הכל, מתחת לחומות, דברים נשארים אותו דבר. נשארת שם ילדה, שאולי קצת שכחה איך לחיות.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2016

אמא


ישבתי מולו

משוטטת עם המבט שלי

על כל מקום שהוא לא העיניים שלו

 

יש משהו נורא חשוף בלשיר ככה

לבד. בלי מנגינה ברקע, בלי ליווי

בלי שום דבר להתחבא מאחוריו

 

ואפשר לראות בי את הכל

הכל עירום וחשוף כמו תינוק שיצא לעולם

והקול רועד והלב דופק חזק

 

הפסקתי לשיר עוד לפני שהשיר נגמר

והדמעות שלי שטפו את הכל

 

כי למרות שהיום אמא שלי קצת גדלה

ומצאנו שפה משותפת

ואפילו שהיום גם היא מצאה

מקום בשבילי בתוכה

 

פעם לא כל כך היה

לא כל כך היתה לי

א מ א

 

 

 

 

לא, איני פוחד בחושך

ואיני רועד בכלל 

אל תלכי, בואי אמא

שבי איתי עד שאגדל

נכתב על ידי in my recovery , 31/1/2016 22:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לעולם


זה מוזר

להסתכל אחורה ולראות אדם אחר

זה מוזר להיזכר

ברגשות שנקברו, בקשרים שלא נפרמו מעולם

 

וזה מוזר לי לחשוב

איפה הוא היום בחיים

אם הוא נשוי ואם הוא במקום בריא

וזה מוזר לי לחשוב

שאם ניתקל ככה סתם ברחוב

נמשיך ללכת, כמו היינו שני זרים

 

ואיך זה

שמתוך כל כך הרבה חוויות

אנחנו שומרים בלב שלנו רק קצת

ולא תמיד את הטובות מכולן

רק את אלה

שנגעו בנו באמת

בבפנים של התוך של התוך

 

.

 

אהובי

אין בינינו את האש הרוחשת

השורפת, המכלה

אבל יש בינינו אור ואהבה

שלא כלתה

לא משנה כמה רחוק ניסיתי לברוח

 

אהובי

אין בינינו חשמל וניצוצות

יש בינינו כבוד והבנה

ואני יודעת שיהיו ימים שאתגעגע לאש

אבל כשאני מסתכלת עלייך

אני רואה את הדבר הכי יפה שיש

 

והלוואי שיהיה לנו טוב

שזה יהיה שווה את הכל

הלוואי שנדע לתמיד

שנועדנו אחד לשני

 

הלוואי שלא נכבה לעולם

לא כמו האש שחייבים ללבות אותה כל הזמן

וכשהחומר כלה היא דועכת ומתה

 

הלוואי שלא נכבה לעולם

שנהיה כמו השמש

אחד, עגול ושלם

שמאיר את כל העולם

שנדלוק לעולם

לעולם לעולם לעולם

נכתב על ידי in my recovery , 30/1/2016 15:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שריטות


מועקה.

אולי אלו ארבעת הקירות האלו

ואולי המחשבות שרועשות ולא פוסקות

ואולי ככה סתם יש לי חשק לבכות.

 

מועקה...

יש בי משהו שחסר ולא רגוע

ומפחיד אותי הצל שמתארך כשהאור נכבה

וזה לא האנשים שעושים לי רע

 

שאלתי אותו פעם מה יש לי

והוא החזיק אותי קרוב אליו ולחש לי באוזן

"שריטות" 

 

.

 

פתחתי תיבת פנדורה

יומנים ישנים מגיל 6

 

קראתי את העצב שלה

את הפחד ואת הבדידות

קראתי את התקוות שלה

שהתנפצו שוב ושוב

 

ראיתי את המבוגרים האלו

שהיו צריכים להיות בוגרים יותר

ראיתי אותה בעצמה מגדלת אותם

 

קראתי אותה

עם כל שגיאות הכתיב

והכתב שמתעגל 

והעופרת שהיטשטשה עם הזמן

 

ראיתי אותה נלחמת בכל העולם

 

 

ולא יכולתי אפילו לחבק

לא יכולתי להתגבר בדחף

להתכחש ולהעמיד פנים

שזו מישהי אחרת

 

 

 

 

 

נכתב על ידי in my recovery , 30/1/2016 10:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גרגיר חומוס


בתוך סיר של אורז.

חומוס הולך ממש טוב עם אורז!

אבל גרגיר אחד בתוך סיר לא רק הולך לאיבוד,

הוא גם מרגיש ממש חריג.

 

פעם פסיכולוגית שאלה אותי:

"אם היתה מגיעה אלייך פייה ונותנת לך משאלה, מה היית מבקשת?"

עניתי שאני רוצה להיות ילדה רגילה.

 

לא נולדתי עם נכות מסויימת.

עם כתם לידה על המצח שאומר "אני אחרת".

אבל האמת היא שלא משנה איפה הייתי,

הרגשתי חריגה. כמו גרגיר חומוס בתוך סיר של אורז.

 

למדתי לאהוב את זה רק כשגדלתי.

 


 

 

לפעמים אנחנו רוצים לחשוב שהיינו יותר.

גם פעם, בעבר שעבר ונגמר.

אני הייתי קורבן.

הרביצו, דחפו, הכאיבו, שברו, לקחו לי, עשו לי, אמרו לי ונשבר לי הלב.

אבל את כל הקורבנות הזאת... שמרתי לעצמי.

הייתי מספרת לעצמי סיפורים בדרך הביתה,

סיפורים עם סוף רע.

 

הייתי רואה את הכל. את כל המבטים שהמבוגרים מחליפים ביניהם, את הרגליים שמשחקות מתחת לשולחן, את החיוך שמתחבא מתחת לשפם.

הייתי רואה ובלתי נראית, ולא כי לא היה לי מה לספר

...אלא כי היו רק בודדים שחשבו לשאול.

 

אני גרגיר חומוס בתוך סיר של אורז.

 

בפגישה הראשונה שלי עם פסיכולוגית, הייתי בת 5.

זה היה קצת לפני שההורים התגרשו.

אני זוכרת את החדר הצבעוני, וכמה שהקיר הרגיש לי דק

אולי כי ידעתי שהם יושבים שם בחוץ.

"תציירי לי ציור" היא אמרה. אז ציירתי.

ילדה בתלבושת אחידה.

היא שאלה, אז סיפרתי לה שהילדה הזאת רוצה להיטת ילדה טובה.

 

היום אני רוצה לחזור אחורה, לאותה נקודה וללחוש לילדה הזאת באוזן...

שהיא לא צריכה להיות ילדה טובה. שמותר לה גם לא.

שמותר לה להשתולל ולהוציא לשון לכולם, שמותר לה להשתובב ולעשות בלאגן

והלוואי שלא היו חובטים בה חזק בישבן

כל פעם שהיא לא הצליחה להפוך את עצמה

להיות גרגיר של אורז.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי in my recovery , 29/1/2016 23:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שגרה


כשהיא מגיעה

אני בורחת למקום אחר

רצה מהר, כאילו היתה זו מפלצת

שמאיימת להפוך אותי לרובוט בורגני

 

אני רק מריחה אותה

ואני נכנסת לכוננות יתר

למצב מתקפה

 

ושום דבר אצלי לעולם אינו "רגיל"

כמו היתה זו מילה גסה

תמיד יש משהו חדש

ואם אין אני עושה

 

לרוב זה קורה לא במודע

אז למה רק איתך

אני שוכחת איך לעוף?

 

אני רואה אותה מרחוק

ומשתתקת

מכווצת גבות, קופצת אגרופים

"אין לך שום מקום פה, את שומעת?"

 

אולי זה מתוך פחד

שהשגרה בסוף תהרוג אותי 

תהפוך אותי ליצור משעמם ורנדומלי

 

אז למה רק איתך

שהכל חדש ולא רגיל

למה דווקא כשאני איתך

אני מפחדת משגרה?

 

 

 

נכתב על ידי in my recovery , 26/1/2016 23:10  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של still me ב-27/1/2016 08:59
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  in my recovery

בת: 29



מצב רוח כרגע:


12,342

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לin my recovery אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על in my recovery ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)