בתוך סיר של אורז.
חומוס הולך ממש טוב עם אורז!
אבל גרגיר אחד בתוך סיר לא רק הולך לאיבוד,
הוא גם מרגיש ממש חריג.
פעם פסיכולוגית שאלה אותי:
"אם היתה מגיעה אלייך פייה ונותנת לך משאלה, מה היית מבקשת?"
עניתי שאני רוצה להיות ילדה רגילה.
לא נולדתי עם נכות מסויימת.
עם כתם לידה על המצח שאומר "אני אחרת".
אבל האמת היא שלא משנה איפה הייתי,
הרגשתי חריגה. כמו גרגיר חומוס בתוך סיר של אורז.
למדתי לאהוב את זה רק כשגדלתי.
לפעמים אנחנו רוצים לחשוב שהיינו יותר.
גם פעם, בעבר שעבר ונגמר.
אני הייתי קורבן.
הרביצו, דחפו, הכאיבו, שברו, לקחו לי, עשו לי, אמרו לי ונשבר לי הלב.
אבל את כל הקורבנות הזאת... שמרתי לעצמי.
הייתי מספרת לעצמי סיפורים בדרך הביתה,
סיפורים עם סוף רע.
הייתי רואה את הכל. את כל המבטים שהמבוגרים מחליפים ביניהם, את הרגליים שמשחקות מתחת לשולחן, את החיוך שמתחבא מתחת לשפם.
הייתי רואה ובלתי נראית, ולא כי לא היה לי מה לספר
...אלא כי היו רק בודדים שחשבו לשאול.
אני גרגיר חומוס בתוך סיר של אורז.
בפגישה הראשונה שלי עם פסיכולוגית, הייתי בת 5.
זה היה קצת לפני שההורים התגרשו.
אני זוכרת את החדר הצבעוני, וכמה שהקיר הרגיש לי דק
אולי כי ידעתי שהם יושבים שם בחוץ.
"תציירי לי ציור" היא אמרה. אז ציירתי.
ילדה בתלבושת אחידה.
היא שאלה, אז סיפרתי לה שהילדה הזאת רוצה להיטת ילדה טובה.
היום אני רוצה לחזור אחורה, לאותה נקודה וללחוש לילדה הזאת באוזן...
שהיא לא צריכה להיות ילדה טובה. שמותר לה גם לא.
שמותר לה להשתולל ולהוציא לשון לכולם, שמותר לה להשתובב ולעשות בלאגן
והלוואי שלא היו חובטים בה חזק בישבן
כל פעם שהיא לא הצליחה להפוך את עצמה
להיות גרגיר של אורז.