I'm just thinking out loud

אולי אני לא בנויה לקשר מונוגומי

אמרתי את זה כבר מזמן, הפסיכולוגית שלי מחתה נגד

כנראה שתינו צודקות

אולי הכל בי יסתור עצמו לנצח

מה שמאיר אותי מצד אחד מכבה אותי מצד שני

וזה מבלבל כל כך שלפעמים נדמה לי...

שהטוב הוא רע והרע הוא טוב

זה נעים לאהוב

וזה נעים להיות נאהבת 

אבל איפשהו בתוך כל זה, אני מאבדת את עצמי

אני לא מרגישה שלמה

ואולי באמת, זה לא הוא זה אני

"לעולם לא יהיה לך טוב"

והוא אוהב אותי

הוא אוהב אותי בכל ישותו

וזה רק כובל אותי יותר

לא משאיר לי שום פתח לברוח

כי אם אלך אשבור את הלב שלו למיליון חתיכות

ואני אוהבת אותו יותר מידי מכדי שאתן לזה לקרות

אני רוצה לבכות

אני רוצה לרוץ ולצעוק

אני רוצה להוציא את כל הרעל 

ה ח ו צ ה

אני בורחת

אני בורחת כי המשקל של כל זה מכריע אותי

אני בורחת כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה

ומתחת להכל

אני כבר לא בטוחה בשום דבר

במה אני מאמינה, מה אני רוצה ומי אני בכלל

רציתי להגיד תודה

רציתי להגיד תודה, אבל לא ידעתי למי

רציתי להגיד תודה כי קודם הוא היה שבור

עכשיו הוא מחייך

קודם הוא הלך לישון רעב

רציתי להגיד תודה שהוא הולך לישון יבש

שיש לו בגדים נקיים ללבוש אחרי יום שטוף זיעה

רציתי להגיד תודה, תודה שיש לו כל מה שהוא צריך

ואפילו קצת יותר

רציתי להגיד תודה לכל האנשים שהתגייסו בשביל זה

קנו אוכל ובגדים, סיגריות וממתקים

רציתי להגיד תודה לפינות הרענון ולקיבוצים

שנתנו בית לחיילים עייפים 

גם אם לזמן קצר

רציתי להגיד תודה לכל אלה שהחזירו לו את האור בעיניים

לחייל שלי, שנמצא שם בעזה 

שומר על כולנו

תודה!!!

זה תלוי באוויר

כולם מרגישים את זה

גם אם לא אומרים את זה בקול

זה תלוי שם באוויר

אני לא מסוגלת להכיל את הידיעה שילדים מתים שם בשבילנו

אני לא יכולה להכיל את העובדה שלמעלה מ-30 משפחות יושבות ובוכות על ילד שאבד להם

על ילד שיצא מהבית ופשוט לא חזר

וזה לא משנה כמה הפעולה הצבאית הזאת הכרחית ובלתי נמנעת

מלחמה היא מלחמה ומוות הוא מוות

והסיבות להם לא משנות דבר.

כואב לי כל כך כואב ואני כל כך דואגת וכואב ודואג וכואב

אני מדחיקה 

ואז אני בורחת

אני יוצרת בעיות

בשביל להסתיר אחרות

אני מחשיבה את עצמי כאדם עם מודעות עצמית גבוהה

ובכל זאת...

אני מוצאת את עצמי כלואה

בתוך חומות שאני בניתי

לא מול אחרים, מול עצמי

כי לעזאזל...

אני רוצה להיות מאושרת

ואני מורכבת כל כך

שלפעמים אני נלחמת בעצמי

כי אני מפחדת שהמורכבות הזאת לעולם לא תסתדר עם אושר

אז אני מסתירה אותה

בטח שאני מרגישה לא שלמה

איך מישהו יכול להיות שלם כשהוא מחביא את עצמו מעצמו

"לעולם לא יהיה לך טוב" 

כי כן, אני מורכבת

הרגשות שלי לא יציבים

ups and downs

אבל אני רוצה, אני רוצה כל כך יציבות

ושיפסיקו להגיד לי להפסיק להגדיר את עצמי

הסתתרתי מספיק, תנו לי להגיד מה שאני יודעת על עצמי

אני לא כזאת כי הגדרתי לעצמי את עצמי כך

למדתי להבין את זה עם הזמן

הכל בי סותר

אני לא יודעת

לעזאזל, אני לא יודעת

עד כאן תת מודע שמתפרץ

השאר קבור עמוק מידי פנימה

ובא לי לבכות

ושאמא תחבק

תחבק ותחבק ותחבק

ותכיל