אני מרגישה שלאחרונה הפכתי מאופטימית ושמחה לבחורה מתוסכלת, לא מרוצה מדבר ואחת כזאת שלא מפסיקה להתלונן. אני מבינה כמה אנרגיה התלונות וכל התיסכול לוקח ממני. אני מבינה עד כמה אני משפיעה על הסביבה שלי והאנשים שקרובים לחיי. אני רואה את הדאגה בעיניהם ואני מבינה שעמוק בפנים כבר אין להם את הכוח והאנגיה להמשיך ולהקשיב לתלונות שלי. לאחרונה זה באמת הפך להיות אותו הסיפור שאני לא מפסיקה לספר.

אפילו אני איפשהו התעייפתי. אם אנחנו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו אז אני לא רוצה להיות הסיפור שאני מספרת עכשיו. אני לא מסופקת מדבר ובו העת אני מבינה עד כמה שעליי להודות על כל דבר שיש בחיי. אפשר לקרוא לזה פרדוקס. יש בי ישות שלא רוצה להיות מסופקת, ולישות הזאת יש אמונה שלא מגיעה לה להיות. היא עתיקת יומין והיא עדיין ממשיכה להעניש את עצמה על הדברים שהיא עשתה בעבר ויש בי את הישות השניה. היא רוצה לרקוד ולחגוג את החיים. יש לה אמונה ואופטימיות נצחית והיא מסופקת מכל רגע שיש למתנה שנקראת חיים להציע והיא ממצה כל רגע עד תום. זאת אני.

בזמן האחרון אני מתהפכת כולי מבפנים. אני מרגישה שלא טוב לי. לא טוב לי במקום העבודה. לא טוב לי במקום שבו אני נמצאת בחיים.

לא טוב לי עם היום יום. אני משקיעה מאמצים גדולים בשביל להתנהל. אני פשוט רוצה להפסיק הכל ואני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי. יש עליי אחראיות גדולה ואיך יכולה לעזוב אותה. או שמא זה האגו שלא רוצה לשחרר. המעמד עושה לו נעים על הלב. אני עוברת מפגשים לסיפוק עצמי קצת מצחיק שדווקא בתהליך הזה אני מוצאת את עצמי כל כך לא מרוצה ולא מסופקת. לא מהתהליך, התהליך נהדר אבל החיים הם סיפור אחר לגמרי.

אני מרגישה שכל הביטחון העצמי שלי התרסק לרסיסים. אני מרגישה כמו סמרטוט. אני מתפרקת פיזית ונפשית. אני צריכה לקחת חופשה ארוכה ולהתנתק מהכל. הבעיה שגם את זה אני לא יכולה להרשות לעצמי. לעזאזל יש לי כל כך הרבה תיסכולים. אני רוצה לצרוח את הכל החוצה, לפנות ולהשאיר את הכל ריק מבפנים. אני מלאה עד תום ונחנקתי.