קשה לי לקרוא פה את הדברים שכתבתי פעם. בעיקר בהתחלה של הבלוג. 

כשנפרדתי מהאקסית, לפני למעלה מ10 שנים, באמת האמנתי שכל הטוב עוד לפניי. אני עדיין זוכר איך זה הרגיש. כל העולם פרוס לפניי, נשאר לי רק לטרוף אותו. 

בשנים האחרונות אני עסוק לא מעט בשאלה מתי החיים תפסו כיוון אחר. איך הגעתי לאן שאני היום. איך לא הגעתי למקומות שחשבתי שאגיע. האם היתה נקודה בזמן שאם הייתי בוחר בה בדלת אחרת, הייתי מגיע למקום אחר. 

פעם הייתי בטוח שזה המוות של אמא. שאם לא זה, הייתי חי היום חיים אחרים לגמרי. על המשפט הזה אחותי אמרה לי ש״זאת חוכמה קטנה, קטנה מאוד, להאשים מישהי שמתה בבעיות שלך״. עברה כמעט שנה מהפיצוץ ההוא והטון השקט שבו המשפט הזה נאמר לא יוצא לי מהראש. עברה כמעט שנה ואני ואחותי לא חזרנו (וגם לא נחזור כנראה) להיות כמו שהיינו. 

לקח לי זמן להבין שאין נקודה אחת כזאת. אני עדיין חושב שזה התחיל במוות של אמא. אבל היום אני מבין שהיו הרבה נקודות, לאורך החיים, שהעמיקו את השבירה הזאת של ההגה עוד קצת. השירות הצבאי. המאניה דפרסיה. האקסית. ההיא מכאן. האחיינים שלי. החבר הטוב שעזב. הרילוקיישן. בכל נקודה כזאת העולם שלי הסתובב עוד קצת. 

לפעמים אני חושב אם באמת הייתי יכול לבחור אחרת. ואז מה? הייתי מאושר? ואין לי תשובה.