ממתקי אפרסק

מקור:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4952592,00.html

אחד הדברים המטלטלים שקראתי. בתור סוגיה שהעסיקה אותי מאז שהייתי ילדה ותהיתי איך הנשים התעסקו עם המחזור בגטו ומה זה בכלל.

תמיד נושא השואה עניין אותי, כיום זה תפס כיוון של מעבר לזיכרון, אלא כזה של מה אנחנו יכולים להפיק מזה, מה אנחנו נלמד ונעשה כדי שזה לא ישוב [כמו שעושים עם רצח רבין- הופכים את זה למסר חינוכי].

אני תמיד ראיתי את זה אחרת, כשחור האנושי, מידת הרובוטיות שבה אנחנו ממלאים אחר פקודות וסרים למרות, עד כמה החשיבה שלנו אינה עצמאית וביקורתית אלא ניתנת לעיצוב ולשינוי בהתאם לאינטרסים שלטוניים בצורת המאקרו ובהתאם למי שבעל המרות עלינו בצורת המיקרו.

ומעולם לא הייתה לי תשובה טובה לגבי זה, שטיפת המוח הזו היא נחלת הכלל, אין אדם שלא נחשף להבניות חברתיות כאלו או אחרות אשר מייצרות מדרג בין האנשים ומעבר לכך, שוללות לגיטימציה אנושית מאחרים. איני נכנסת בכוונה להשוואות מודרניות [ללא תלות בכך שאני נמנית על הצד השני של הסקאלה] אלא משום שאני חושבת שדווקא הם אלו שמערערים על אנושיותנו, ומבלי להכנס עוד למשוכה הזו שגונבת את המיקוד ממה שחשוב באמת

באחד מהסיורים ביד ושם בתיכון, הראו לנו את המשחקים שבהם הילדים שיחקו ואז הבנתי עד כמה זה קל ואפשרי. הרי המהלך היה כל כך מתוכנן ומוסדר עד שבמשך שנים נבנתה תכנית לימודים שטפטפה סומא לעיני הילדים והגדירה את היהודים כחיצוניים להם, כאחרים, חשיבות הגזע עלתה על נס ובניגוד לרושם שנוצר זהה יה תהליך כה הדרגתי עד שללא יד על הדופק וחינוך מתמיד לערכי סובלנות ואנושיות בסיסיים הסיכוי שהיית [וגם הייתי] מצליחה לברוח מזה הוא אפסי... בתום מספר שנים היית חושבת שהיהודים הם הטינופת האנושית או לכל הפחות אנשים שפחות תשושי להיות בחברתם..

והציות.. הוא המפחיד ביותר. בגיל 17 חלמתי בליל שלישי שאני נמצאת בשואה, כיהודייה ושמורים עלי לערום גופות של יהודים, ועשיתי זאת. לא יצאתי נגד אלא פשוט התחלתי לערום גופות של אנשים למרות שידעתי שאני בשואה, ידעתי שעליי להגיד לא ובכל זאת.. צייתתי

למרות שהייתה לי פריבילגיה לסרב. וביום המחרת למדנו בשיעור סוציולוגיה על תהליכי חברות וציות כחלק מהותי מהם, ככזה שהביא לממדים הגדולים שהשואה הגיעה אליהם והרגשתי בכל שלוש השעות הללו שקשה לי לנשום.

והציות הזה, מעבר להליכה הנורמטיבית של רובנו במסלול חיים קבוע, הוא שהביא לשלילת האנושות באחד המשפעים האיומים ביותר שהאנשים ביצעו בבני עמם, ובכוונה אני בוחרת להשתמש בביטוי כזה כי כולנו בני אדם, בני אותו עם. 

הנאצים, מעבר להיותם שטופי מוח וזימה כלפינו אינם אנשים רעים, כולם היו אנשים מתפקדים בחברתם, טובים, בעלי משרה ובכל זאת הם הגיעו למצב שבו ראו אנשים מושפלים ונרמסים מול עיניהם, כשחלק מהם אף עשו זאת בעצמם ודבר בהם לא הזדעק או יצא כנגד. 

גם היהודים, באחת הטרוניות האיומות ביותר שנשמעות כנגדם, לא קמו להתמרד כשכוחם עוד היה במותנם אלא הם נתנו לביאס האופטימיות להכתיב את תפיסתם, בעוד שאינם ידעו עד יומם האחרון מה ייעשה להם ובהם.

במבט לאחור אני מבינה עד כמה התודעה השואתית הכתיבה את אישיותי ואופיי הן בחוסר האמון הבסיסי שלי בבני אדם והן בידיעה כי בכולנו שוכנת מפלצת מכוערת שבהינתן הסיטואציה המתאימה תפער את לועה.

המסקנה שלי?

אין לי

בעיקר תמליל כשיצאתי מהשטויות האקדמאיות שהתעסקתי בהן, אבל יש פה שיעור כל כך משמעותי שאנו גדלים עליו ולא משכילים תמיד להמשיך לחדד אותו ואת התובנות שאפשר להסיק מכך.

פשוט לא לקחת את כל מה שהעולם מנסה להעמיס לנו בכפית כטוב מובן מאליו, כי האדם לא היה זה שהתהלך במדים מגוהצים וירה בשאריות האדם שעזר ליצור, אלא דווקא זה ששכב בקומה השלישית והתחתונה במיטת הקומות ספוג הצואה שחבריו רוקנו עליו מכיוון שלא היה להם כוח לצאת לעשות את צרכיהם בדלי.

והטוב אינו באמת טוב, הטבע האנושי הגיע ויכול להגיע בקלות בלתי נסבלת שוב למקום כזה, פשוט צריך לשים לב שאנחנו נהיה אלו שנבלום את ההדרדרות הבאה.